דעת מרדכי א ק

ודברי הפנ"י בבאור שיטת רש"י למדתי להיפך דעיקר איסור דין הכנה נובע מהא דמוקצה אסור, וז"ל וגם מה שהכריחו לפרש דמהכא יליף דמוקצה דאורייתא וגם דמשמע לרש"י דפשטיה דקרא דוהיה ביום הששי והכינו יינו דקפיד קרא שאין לאכל בשבת ויו"ט שום דבר מה שלא וכן בששי דהיינו בדבר דשייך הכנה כגון עצי מוקצה ונולד, כל הא דדרשינן שאין שבת מכינה ליו"ט אינו כלל במשמעות דקרא דהיכן רמיזא, וע"כ דעיקר קפידא דקרא היינו משום איסור מוקצה שאין לאכל דבר שלא הוכן מבעוד יום כגון נולד כיו"ב אלא דממילא אמרינן כיון דהכנה זו חשיבא שמתרת איסור א"כ הו"ל מלאכה ואסור לעשותה בשבת ויו"ט לצורך מחר, משא"כ בחול דלא שייך איסור מוקצה א"כ לא מיקריא הכנה ממילא מלאכה נמצא דאי לאו דמוקצה אסור תו לא שייך הכנה דרבה כלל ולפמש"כ מבואר מלשון רש"י דעיקר הכנה דרבה משום מוקצה ונולד נגעו בה עכ"ל הפנ"י ואין דבריו מובנים לי כלל דהא הכא בתרנגולת העומדת לאכילה איירי ולא שייך שם איסור מוקצה כלל דהוי אוכלא דאפרת ומכל מקום אסור משום הכנה דרבה הרי שיתכן איסור הכנה דרבה גם בלתי איסור מוקצה, וכן מבואר בדברי הבעל המאור ע"ש, ומה שכתב הפנ"י דבקרא אינו מפורש כלל דבעינן דוקא שההזמנה תהיה מבחול, אך שממילא מוכח, כיון שההכנה היא המתרת ממילא אסור אם ההכנה הוא מיו"ט לשבת משום מלאכה וכנ"ל, תמהני הלא רש"י כתב במפורש דנלמד מביום הששי וסתם ששי הוא חול, הרי עיקר חדושי של קרא הוא דבעינן הזמנת פה שתהיה מבחול דוקא וכש"כ המוהר"ם מלובלין ע"ש, ועוד דלדבריו אינו מובן אכתי אמאי הכנה דבידו שמים אסור, הלא זה לא שייך לקרא מלאכה, וע"כ כדברינו הוא דלהיפך הוא דאיסור מוקצה נובע מדין איסור הכנה. אך בין לפמש"כ ובין לפי מה שכתב הפנ"י מוכח מרש"י דשבת ויו"ט אינם מכינים לעצמם, והא דקאמר הכא כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה, ה"ה נמי אי גמרה בו ביום אסור כיון דליכא הכנה מחול אלא האמת נקיט ולאפוקי דלאו משלשום גמרה דאז הוי מותרת דהויא הכנה מבחול, וכן כתב השמ"ק בשם מורו הרב, ומה שהקשו הראשונים על שיטת רש"י (עין רשב"א ר"ן ושמ"ק) מהא דאיתא בעירובין (ל"ת ע"ב) דהקשה אביי לרבה דיליף מוהכינו, אלא הא דתנן כיצד הוא עושה (ביו"ט הסמוך לשבת) מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו בשני מחשיך עליו ואוכלו הא קא מכין מיו"ט לשבת, א"ל רבה מי סברת סוף היום קונה עירוב. תחלת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה, כבר תירץ השמ"ק דשאנו התם דאזמין לו לסעודתייהו דעירוב מבעוד יום וקנין שביתתו הו"ל ממילא, ותדע דהא בעינן סעודה הראויה מבעוד יום כדקאמר התם דלגין טבול יום ע"ש עכ"ד ובכדי לתבל הדברים אמרתי דמקרא לא נלמד רק דעצם הסעודה בעי הזמנה מבחול דוקא ואם אינה ראויה מבחול אסור ושבת אינה מכינה לעצמה, אבל אם עצם הסעודה מוכן ורק קנין מקום הסעודה אינו מוכן זה לא ידעינן כלל מקרא הנ"ל ורק מדרבנן אסור ואסמכוה אהאי קרא דוהיה ביום הששי הנ"ל, דכל דבר תקון והכנה אסור מיו"ט לשבת, ואיסור דרבנן זה לא אסרו רק אם יו"ט מכין לשבת אבל אם שבת מכין לעצמו לא גזרו והא דמקשי הראשונים עוד על שיטת רש"י דאיך מפרש הכא דהא דקאמר ורבה לטעמיה היינו לטעמיה דפסחים שם דיליף מהכא דמוקצה דאורייתא, הא קאמר שם בהדיא דרבה חזר בו ולא מיקיים לו הברייתא דהמבשל גיד בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש דבשלו בעצי מוקצה, אלא דבשלו בעצי אשירה מיקיים לה, ומוקצה באמת ס"ל לרבה דאינה אלא מדרבנן, קושיא זו כבר ישבוה השמ"ק והפנ"י דרבה לאו משום קושיא הראשונה שמקשה לו אביי שם חזר בו, דמשום קושיא הראשונה היה יכול לתרץ דאע"פ דמוקצה דאורייתא כיון דלאו איסור גופא הוא דומיא דטבל משו"ה מביא מן המוקצה, ורק משום קושיא האחרונה חזר בו דאין חלוק מלאכות ביו"ט

ובש"א החדש בקונטרסו לחדש (סימן ו') מתרץ דלא חזר התם רבה בפסחים כלל רק משום דלמעוטי ממשקה ישראל אינו אלא מה שאסור באיסור לאו דומיא דערלה וכלאי הכרם, אבל מה שאינו אסור רק באיסור עשה אינו ממועט מדין משקה ישראל (והוא נגד דה"ת ב"מ נ"ח ד"ה לשמר, שכתבו דמשומר בשביעית אסור לגבוה משום משקה לישראל, אע"פ שמשומר אינו אסור להדיוט רק מפאת לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה דוק ותשכח) וחזר בו רק מזה דבמוקצה ליכא לאו ולא קאי ע"ז הל"ת דלא תעשה כל מלאכה, אבל עשה דאורייתא בודאי איכא עכ"ד יעו"ש ותירוצו תמוה מאד לכאורה דא"כ קשה אמאי חזר מתירוצו דאפיק העברה ועייל עצי מוקצה דמכיון דבעצי מוקצה איכא איסור עושה א"כ שוב אין שייך לומר דבעצי מוקצה הואיל דחזיא לצרכו. דהא אף לצרכו אכתי איכא איסור עשה וא"כ שוב חייב משום לאו דהעברה ובאמת לכאורה קשה גם על הגמרא גופא דקאמר אפיק העברה ועייל עצי מוקצה, דכיון דמוקצה דאורייתא יתחייב גם משום הבערה, ושו"מ שהעיר בזה בדו"ח (מערכה ז') ע"ש, אבל באמת לק"מ דאי אפשר לחייב על מעשה הבערה שתי מלקות אחרי ששתי המלקות הוא מלאו אחד, מלאו דלא תעשה כל מלאכה שהפעולה אחת והלאו אחד, ואפילו אי נימא דיש חלוק מלאכות ביו"ט היינו שלכה"פ המעשים חלוקים משני ענינים כמו הבערה ובשול שכל מלאכה ומלאכה, פועלת בגוף אחר, אבל לא יתכן על עצם הבערה גרידא לחייב עלה משום לא תעשה כל מלאכה וגם משום מוקצה, אחרי כי הלאו דמוקצה אינו אלא מפאת הלאו הנ"ל אבל על השאגת אריה שפיר קשה כמובן

ונתישבו לי דבריו היטב ע"פ דברי השמ"ק (ריש ביצה) ד"ה גמרא בתרנגולת העומדת לאכילה וכו' וז"ל וכתב רש"י דמאן דאית לו מוקצה יליף מוהכינו, וה"מ במידי דחזי למיכל וכ"כ לקמן גבי עצים שנשרו מן הדקל אבל בדרבנן כגון מוקצה דאיסור טלטול דלאו בר אכילה כי הכא לא. ופירוש לפירושו לפי שאין מוקצה מהתורה אלא בדבר הראוי לאכילה, והקשה עליו מורי הרב דהא רבה דהוא מרא דשמעתא בעצי מוקצה אמרה, וכדאיתא (פרק א"ע) דאתמר התם בהדיא דהוי מדאורייתא, ותירץ דעל כרחיה לא אמרה רבה דעצי מוקצה דאורייתא אלא משום דאקשיתיה הא דמבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואכלו דלוקה חמש, אבל בתר דפריק אפיק הבערה ועייל עצי אשירה לא צריך לדחוקי נפשיה, דאע"ג דס"ל מוקצה דאורייתא וכדמשמע דפשיטא לו לרבה וכדחזינן דאקשיה לו אביי ומוקצה דאורייתא היא, והוא אהדר לו אין ואזהרתיה מהכא והיה ביום הששי והכינו, אפ"ה משמע דמדכתיב והכינו בפרשת המן דבר אכילה הוא דלא אסר אלא מוקצה במידי דחזי למיכל עכ"ל השמ"ק, והן הן דברי השאגת אריה הנ"ל, דלפי הו"א דמוקצה דאורייתא בכל דבר אפילו בעצים א"כ שייך לומר ע"ז דאזהרתיה מהכא מלא תעשה כל מלאכה, וכדאיתא בפסחים שם, אבל לבסוף דמסיק דחזר בו רבה ובכל דבר מוקצה ליכא, רק איסור מדרבנן. ורק במידי דבר אכילה הוא דאורייתא א"כ ע"ז לא שייך הלאו דל"ת כל מלאכה, אבל איסור עשה איכא והאיסור עשה אינו אלא אמידי דבר אכילה, אבל במידי דלאו בר אכילה ליכא רק איסור דרבנן ודברי הש"א והשמ"ק שווין הם בזה והוא פשוט ונכון. [ומדברי הש"א הנ"ל למדתי דגם בעשה גרידא בשבת ויו"ט נמי נשים מצוות כמו באיסור הכנה לרבה דליכא אלא איסור עשה גרידא ונפשוט מזה ספיקת תרע"א במשניות (שבת פ"ה) לענין שביתת בהמתן של נשים בשבת ואכמ"ל בזה]

ולשיטת רש"י הני אמוראי דפליגי ארבה וס"ל דקרא דוהכינו לא אתי כלל לומר דסעודת שבת ויו"ט בעי הזמנת פה מבחול, וממילא אין איסור מוקצה דאורייתא והוא רק איסור דרבנן גרידא שאסרו באכילה ובטלטול כל מידי דאסח אדעתיה מיניה, וא"כ יכול להיות שאיסור מוקצה תלוי רק שיהיה ראוי בהתחלת