חוט השני צה

מעות סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנתה אותה מתנה וכיון שנתקדשה אע"פ שנתבטלו הקדושי' כשמת הארוס אינו יכול לחזור בו עכ"ל שאני התם שהיא חיה עדיין אבל אם מתה ודאי חזרה אליו הירושה לא לבנה דאל"כ לאשמועינן רבות' דאפי' אם מתה בנה יורשה כיון שפסק לה ולא לחתנו והא דקאמר ברישא בפסק מעות לחתנו לאו דוקא שפוסק מעות שתנשא דוקא לפלוני ה"ה סתם נמי הוי דינא הכי שמתה אביה יורשה דזיל בתר טעמ' שלא כת' לה אלא ע"מ לכונסה וזו ראיה מוכרחת והא דכתב הגאון לחתנו לומר ג"כ מילת' אגב אורח' שאין חתנו יורש אותה אע"פ שהנדוניא בידו דהא קאמ' בגמר' פ' נערה כת' לה פירו' כסות וכלים כו' לפי פי' רש"י איירי מן האירוסין אפשר דסבר דדוקא בכות' אבל בנותן לחתנו כבר אפשר דסבר דיורשה ולכן כת' כאן דאינה יורשה: וגם כשת"ל דאפי' כשמתה היא הבן יורשה התם שאני שנתקדשה ולכך נעשה מחשבת האב כדאמר משום אקרובי דעת' והא אקרבה דעת' ולכך היא שלה אבל הכא לא נעשית מחשבת' שלא הגיעו לכלל נישואין והיא לא נתנה אלא על תנאי כך וגם אם לא התנית בפירוש הוי כמי שהתנה בכל כיוצא בזה כדאמרינן במרדכי בקדושין סי' תקי"ט אצל ההוא דזבין נכסי אדעת' למיסק לארעא דישראל אלא שלדעתינו הקצרה אין אנו צריכי' לחילוק זה דנעשה מחשבתו כי האמת הוא כמו שכתבתי ראשונה ואין להביא ראיה מתנגדת לזה ממנהג הקהילות בחזרת נדוניית דק"ק שו"ם שהעיד מהרמא"י על המנהג שחוזרין ליורשיה ס"ס קי"ח בטור א"ה דשאני התם כיון שכבר נשאת לאיש אינו חושש עוד לזה כדאמרינן בגמר' התם משום איחתוני הוא אבל הכא שלא נשאת לא אמרינן הכי וזה דבר פשוט אצלי. ועוד דאפי' התם איכא פלוגת' למי יחזור [עיי' תשו' מ"ב מסי' י' ואילך עכ"ה]

וראיה עוד לדבר ממרדכי פ' אע"פ סי' קע"ו באחד שנדר להשיא יתומה ומתה ותבעוהו יורשיה ופטרו הר"ח ואע"פ דפליג התם ראבי"ה כבר פסק גדול אחרונים רבינו משה כהר"ח ואין לומר דשאני התם שלא הוציא המעות מתחת ידו רק נדר דהא כת' שם בשמו וז"ל ורבינו יצחק מווינא הולך בשיטת הר"ח דאין ליורשיה בהם כלום דאומדן דעת גדול הוא שזה לא הפריש מעותי' אלא לצורך מצוה בו. וסתר שיטת ראבי"ה ואע"ג דאפשר קצת לדחות דהפריש דקאמר אינו ר"ל הוציא מתחת ידו מ"מ זיל בתר טעמ' ואין לומר דלאו כל האומדנות שוית דכבר למדנו הרא"ש בתשובתו ללמד אומדנא מאומדנא והביאה הטור בסי' צ"ט בח"ה וראיה עוד ממ"ש המרדכי בפ' מי שמת סי' תרט"ו בראובן שמסר לשמעון מעות להלוות ברבית ע"מ שיהיו לנדונית בת שמעון שישאנה בן ראובן ואח"כ לא אבה בן ראובן לקחתה והשיב הר"מ שלא זכה שמעון ובתה לא בקרן ולא בריוח אף לדברי שמעון שאמר שזכה לבתו תכף במעות וכל ראיותיו שהביא שם שייכי' ג"כ הכא כיון שלא נתנם להם אלא כדי להשיאן ואף אם לא יהיה להם עדות ברורה שהתנה בכך כבר הכרחתי דלית לן בה מדברי המרדכי בקידושין וז"ל אמנם בדבר שרגילי' העולם לדבר בסתם ואינם חוששין לפרש הוי סתמן כפירושן כאילו פירש ומש"ה לא בטיל משום דלאסיק לארעא דישראל כו' וכ"כ התוספו' דף מ"ט בשם ר"י ובהא סליקנא ונחיתנא מיהו חייב להחזיר לאפיטרופס שהוא מיורשי הבנות שכר טרחו שהוא לא טרח אלא ע"מ שיהיה לתועלת היתומה וכן משמע בתשובת הר"ח שהבאתי יעיין שם והנה שמעתי שפסק גדול אחד בארץ הזאת שאפי' לא מתה מקבלת המתנה יש רשות ביד האלמנה לחזור בה והוא בעיני פלא שלכאורה משמע שיטת ההלכה סותרת לזה בפ' האשה שנפלו דקאמר התם וחכמי' אומרים רצה משחק בה עד שתכתוב מהיום וכשארצה ושיטת ההלכה קאי אליבייהו והוא ג"כ דבר מוסכם בין הפוסקי' דאם נתנה מתנה במקצת צריך שיכתוב מהיום ולכשארצה ומה שכתבתי שאינה צריכה תנאי גמור ע"מ שינשאו בנותיה והבאתי ראיה מהא דקידושין הוא נכון וברור כי מצאתי שגם הרא"ש פ' האשה שנפלו כת' דמברחת אין צריך תנאי גמור לענין שיחזור אליה אם יגרשה היכ' שכתב' לבתה בכולה והביא ראיה כמו שהבאתי. וכיון שלדעתינו הקצרה הכרחנו בראיות שהאלמנה לה משפט הירושה א"כ טענת בעלה עולה יפה שאין לה רשות לעשות פשרה שהפירות הם שלו. שאין להביא ראיה מתנגדת לזה מהא דפ' האשה שנפלו דלעיל דהיכא דנתנה מתנה כדי להבריח אין הבעל אוכל פירות כדאמר אביי עשאום כנכסי' שאינם ידועים לבעל דהתם איירי שמקבלת המתנה חיה עדיי' וכמו שכתבתי לעיל ואמר אע"פ שאין המקבל זוכה במתנה מ"מ אין הבעל אוכל פירות דעשאום כנכסי' שאינם ידועי' לבעל אבל היכ' שמת המקבל והאלמנה יורשת מיד נעשו נכסי' ידועי' ואל הבעל משפט הפירות לכך אין בה כח לפשר זולת בעלה. ובוודאי אם נפסק דין מדיין מומחה בין האלמנה ובין יורשי הבנות הדין קיים כיון שאין הבעל יכול