חוט השני צג

סך שמן מפך ריקן וכמה ברייתות שם דף צ"ד דאיירי בכיוצא בזה וכבר נתבאר לעיל דשכר המשרתת ושכר עצמו שוים הם. ומכל הלין מילי זכינו לדין דמוזיל גבי' הוא של מליץ ועמלו אינו רשאי ליקח כיון שאין למליץ זה אלא דין שליח וכמ"ש לעיל שהרי לא נתכוין המליץ לקנותו מיד הסופר ואלו נשרף או נאבד ביד המליץ אינו חייב אלא כדין ש"ח ולכך אינו אלא שליח

ואחרי החפוש והעיון למצא תקנה אל המליץ לענין שיהיה רשאי ליקח שכר עצמו ועמלו נראה שאם יתכוין המליץ לקנותו מיד הסופר ולחזור ולמכרו אל בעלי הריב ואז יוכל ליקח שכר עמלו וחכמתו דהיינו מה ששוה השטר מיהו היינו כשיאמר לו תן כך וכך בעד השטר ואז שרי לפי שחבירו יוכל להבין בזה שהוא לקח השטר לעצמו וחוזר ומוכרו אליו ואם חבירו סבור שאינו משתכר בו כלל ואינו מדקדק בלשונו של המליץ שאמר לו שיתן כך וכך בעד השטר איהו הוא דאטעי' אנפשיה ודמיא להא דאמרינן בפ' גיד הנשה בעובדא דרבא ורב ספרא דפגעו בי' במר זוטרא ברי' דרב נחמן דקאמר התם והא קמטעינן לי' איהו דקא אטעי אנפשיה ופי' התוס' והרא"ש דה"ל לאסוקי אדעתי' שלא לקראתו היו באים אלא לצורך עצמן אבל גבי חבית המכורה לחנווני לא איבעי לי' לאורח לאסוקי דעתי' דמכורו' לחנווני ולכך אסור

ואע"פ שאין זה ראיה גמורה דאיכא למימר דשאני התם לפי שכבר נעשה המעשה ההוא שפגעו בו ולכן לא מחייב למימר לי' כיון דאיהו אטעי אנפשי' אבל לעשות מעשה לכתחילה היכא דחבירו אטעי' אנפשי' שמא אסור מ"מ נראה להביא ראיה מהא דאמרינן התם היכי מכריזינן אמר ר' יצחק בר יוסף נפל בשרא לבני חילא ולימא נפל טריפת' לבני חילא לא זבני והא קמטעי להו אינהו דקא מטעי' נפשייהו הנה שאפי' לכתחלה יכול לעשות במקום דאינהו אטעי נפשייהו וה"נ דכוות' כשאומר לו תן כך וכך בעד השטר ה"ל לאסוקי אדעתי' שהמליץ לקח השטר לעצמו וחוזר ומוכרו אליו אבל אם יאמר תן כך וכך שכר הסופר גם אם מבקש לקנותו ולזכות בו מ"מ אסור דה"ל דומיא דפותח לחבירו חבית המכורה לחנווני דלא ה"ל לאסוקי אדעתי' ולכך אסור אבל אם אומר תן כך וכך בעד השטר שרי ויכול ליקח ל' צלמי' בעד השטר ואין לומר שיש לו דין נושא ונותן באמונה דכיון שאינו אומר שקנאו בל' צלמי' אין לו דין נושא ונותן באמונה וא"כ יש ג' חלוקות בדבר שאם אומר בכך וכך קניתי מהסופר אינו רשאי לשקר כלל וכדין נושא ונותן באמונה לעיל ואפי' מה דמוזיל גבי' אינו רשאי להוסיף ונוטל שכר כתף אבל שכר עצמו אינו נוטל כשהוא מפרש כך וכך אני משתכר והכי אמרינן להדיא בפ' הזהב וכבר הוכחתי לעיל מסוגית הגמר' ומלשון הרמב"ם והטור שאם אינו נוטל ריוח נוטל שכר טרחו מיהו נראה שצריך לפרש שהוא נוטל שכר טרחו דאל"כ ה"ל גניבת דעת ככל הני מילי דפ' גיד הנשה שחבירו יחשוב שאינו נוטל שכר טרחו וטרח בעדו בחנם ואע"ג דשכר כתף וגמל ופונדק אין צריך להזכיר בפירוש דהכי דייק לישנ' דבריית' דקאמר ומעלה לו שכר כתף וכו' דמשמע שמעלה לו על המקח וא"צ לפרש שאני התם לפי ששכר כתף וגמל ופונדק וכיוצא בו הוא דבר שהוציאו מכיסו על המקח וה"ל כאילו קנה המקח יותר ביוקר ואין הלוקח חושב שיתן חבירו מכיסו שכר גמל וכתף ופונדק ויתן לו במתנה אבל שכר טרחו שלא הוציא מכיסו כלום חושב חבירו שטרח בעדו בחנם דעביד אינש דטרח בעד חבירו בחנם וכל מי שמבקש מחבירו לקנות או למכור דבר בשליחותו דרכו לטרוח בעבורו בחנם אבל מה שמוציא על זה מכיסו מחזיר לו המשלח וה"נ דכוות' בנושא ונותן באמונה אעפ"י שאין כאן שליחות כלל מ"מ עביד אינש שנותן לחבירו המקח כמו שקנאו הוא לאהבתו אבל מה שהוציא מכיסו אין הדרך לוותר לאהבתו דלא עביד אינש דיהיב מתנה בעלמ' ועוד אפי' את"ל דלא שנא בין שכר כתף ושכר טרחו היינו דווקא התם לפי שבשעת קניית הראשון לא אסיק אדעתי' שיטריח בעד חבירו ויתננו לו כמו שקנאו אבל בנדון דידן אם היה אומר קנה לך ואתן לך כמו שקנית שאז היה דעתו בשעת הקנייה לקנות כדי למכור לחבירו בסך שקנאו ואז ודאי עביד אינש דטרח בחנם ולכן צריך לומר שהוא נוטל סך זה בשביל שכר טרחו (אין) נ"ל ברור דגם בדין נושא ונותן באמונה שבגמר' הוי דינא הכי וכמו שנתבאר לעיל. חלוקה שנייה כשאינו קונה אותו כלל מהסופר שאז מה דמוזיל גבי' הוא שלו אבל שכר טורח אינו נוטל. חלוקה שלישית היא שחדשתי אני שאם יתכוין לקנותו מיד הסופר ויאמר אל בעלי הריב תן כך וכך בעד השטר שאז נראה שזכה במה שמוזיל גבי' גם רשאי להרויח שכר עמלו וחכמתו ואין בזה משום איסור או מנהג רמאות שהרי בעל הריב אמר לקנותו לו והוא קנאו לעצמו דכיון שלא נתן לו בעל הריב את המעות והוא חזר בו קודם שמשך השטר מיד הסופר זכה לעצמו וכן מתבאר בטור סי' קפ"ג בשם הרמ"ה אכן מאשר שמעתי מפי מעלתך שרצה לדמות שכר הרופא לענין שכר המליץ צריך אני להודיע