חוט השני צא

שהוא כפועל אינו מוסיף עליו אלא מפרש וא"ל כך וכך אני משתכר עכ"ל וכן הם דברי הטור וא"כ לפי זה אין נראה לחלק בנדון דידן בין מה שמוזיל לגביה הסופר ובין מה שהמליץ מוסיף בשכר טרחו דמה בכך דהא מ"מ הוא נושא ונותן באמונה שהרי האנשי' חושבי' באמת שצריך ליתן אל הסופר ל' צלמי' וגם המליץ אומר להם כך שמה שהם נותנין לו הוא שכר סופר וה"ל כמי שנושא ונותן באמונה שאינו רשאי לחשוב רק בצמצום כמו שהוא נותן ואפי' שכר טרחו אינו נוטל ואע"ג דבגמר' איירי שיש לו ריוח בדבר וכמו שהעתקתי לעיל לשון הרמב"ם נראה דאין חילוק בדבר גם אם אין לו ריוח כלל דהא מ"מ ה"ל נושא ונותן באמונה דמה לי אם אמר תן לי הסך שקניתיו בו ועוד סך פלוני לריוח שאינו רשאי לחשוב אלא באמונה בצמצום כמו שקנה או בין אם יאמר תן לי הסך שקניתיו בו ואל תתן לי ריוח כלל שגם בזה הלה סומך על אמונתו ואינו רשאי ליקח בעבור המקח רק כמו שנתן הלה בעבורו ואין לומר דא"כ למה נקט הגמר' כשאומר כך וכך אני משתכר בו הל"ל כשאומר בכך וכך לקחתי ואינני מבקש להשתכר בו כלל היינו משום דאטו בשופטני עסקינן שיהיה תגר לקנות ו ולמכור בלא ריוח כלל וכדאמרי אינשי זבן וזבן תגרא איקרי ועוד דלפי מה שאפרש לקמן מוכרח להדיא דאין חילוק בין שיש לו ריוח או אין לו ריוח רק לענין ליטול שכר טרחו אבל לענין שאינו רשאי לחשוב רק כמו שקנה שווים הם ולכן נראה לפ"ז דאין חילוק בנדון דידן בין מה שמוזיל גביה או מה שמוסיף המליץ דצריך לחשוב באמונה כפי מה שנותן הוא אל הסופר וגם שכר המשרת אינו נוטל ואע"פ דאמרינן התם דנוטל שכר גמל וכו' היינו משום שזהו הוצאה שעושה בשביל הסחורה אבל כאן אינו עושה הוצאה בשביל הסחורה שהרי גם בלתי זאת יש לו משרת ג"כ וא"כ טורח המשרת הוי כטורח של עצמו וכמו שאינו נוטל שכר טורח של עצמו כך אינו נוטל שכר טורח של משרתו וזהו סברה נכונה מיהו היכא שצריך להוסיף למשרת בשביל כך רשאי ליטול

אכן נראה לדקדק מסוגית הגמר' ומדקדוק לשון המפרשים דכל היכא שאינו נוטל ריוח מותר ליקח גם שכר טרחו. והוא לפי שקשה לי לדעת הרמב"ם והטור סוף הסוגי' דאית' הת' בגמר' וז"ל שכרו משלם מהיכ' קיהיב לי' אמר רב פפא בצרדויי דיהבי ד' למאה עכ"ל וכתבו התוספו' וז"ל שכבר נתנו בו שכרו משלם המוכר ראשון שקנאם ממנו תח תחילה עכ"ל ולפ"ז צ"ל דפסק הלכה הכי הוא דכל היכא שהמוכר הראשון נותן לו שכר קצוב כמו שהמנהג בצרדויי שמוסיפין ד' לכל מאה אז אינו נוטל שכר טרחו הא לאו הכי נוטל שכר טרחו ולפ"ז קשה על הרמב"ם ועל הטור שלא זכרו חילוק זה כלל וע"ק לפי סברת' משמע שהריוח שנוטל הוא בשביל שכר טרחו שכן משמע מלשונם וכמו שנראה מסוף לשון הרמב"ם ז"ל שהעתקתי לעיל גם הטור כתב וז"ל אבל שכר טרחו לא יעלה על המקח אלא ליטול ממנו כפי שנתפשר עמו שיתן לו ריוח משמע מדבריו שאותו הריוח הוא תמורת שכר טרחו וסברא נכונה היא וא"כ מאי פריך שכרו משלם מהיכ' קיהיב ליה דהא יהיב לי' ריוח מעט והיינו שכרו ואין לפרש דה"ק שכרו משלם מהיכ' קיהיב לי' דהא לא יהיב לי' אלא מעט ריוח וקשי' לי' מלת משלם דנקט ומשני בצרדויי וכו' דהא לית' דא"כ ה"ל להרמב"ם ולטור לחלק ולומר דבצרדויי אינו נוטל שכר טרחו אבל בשאר דבריו נוטל שכר טרחו לפי שלא נתן לו שכר טרחו משלם וע"ק מנלן למקשן דלא איירי בריית' בנותן לו ריוח בכדי שכר טרחו ומאן פליג לי' למימר דאיירי בנותן לו ריוח פחו' מכדי שכר טרחו וע"ק דגם בצרדויי דיהבי ד' למאה מאן לימא לן דהוא בכדי שטר טרחו שלפעמי' יש לו טורח גדול ולפעמי' טורח קטן ודוחק לומר דלא בא אלא לדקדק מלת משלם אבל לפי האמת סגי בדבר מועט אע"פ שאינו בכדי טרחו ולכן תירץ דהבריית' איירי בצרדויי ולכך אמר שנוטל שכר טרחו משלם אבל באמת אפי' בדבר מוע' סגי ובריית' לאו דווקא קאמר בשביל שנוטל שכר טרחו משלם שאפי' אם אינו נוטל משלם רק קצת שכר טרחו סגי דהא וודאי דוחק גדול הוא מלבד מה שיקשה על זה למה נקט בריית' באמת מלת משלם ואיירי בצרדוי' יותר טוב דלשתוק ממלת משלם ולאורויי בכל גווני דהא עת' איכ' למטעי ולומר דווקא כשנוטל משלם אז אינו נוטל שכר טרחו ועוד שהרי"ף לא גריס ס כן ע"ש ולכן נראה שהמה מפרשים דלא כפירוש התוספו' דלדעת התוספו' אע"פ שנוטל ריוח אפ"ה נוטל שכר טרחו כל היכא שלא נתן לו המוכר הראשון, שכר קצוב וענין שכר קצוב היה שאם היו קונין עד"מ מאה אמות פשתן בגד היו מוסיפין עוד ד' אמות ואותן ד' אמות הן תוספו' ואינן שייכי' לכלל המקח וצ"ל שסברת' הוא דאע"פ שנוטל הריוח אין הריוח בשביל הטורח אלא בשביל הוצאות מעותיו ושהיו באחריות ושהוא חריף במשא ומתן אבל שכר טורח הוא ענין בפני, עצמו ודעת