חוט השני ט

אינו במקומו עכ"ל. ולא הבנתי דברי כ"ת ולא ימנעו מחלוקה אם שנתכוון לומר שהראב"ד בא לתת טעם למה נאמין אותו בשבועה או שנתכוון לתת טעם למה הוא צריך שבועה ואם נתכוון לתת טעם למה נאמין אותו בשבועה הלא זהו הפירוש שפירשתי אני בכתבי הראשון והוא האמת לפי ע"ד וא"כ הוא יש לתמוה מאין למ"כ לומר שאם היה כענין שהשומר פטור מן הבעל בית שלא יוכל להעיד לבע"ה ומ"ש שכן הוא לשון הרי"ף לא ראיתי ראי' מלשונו שהרי לא בא אלא לתת טעם למה נאמן לשומר בשבועה וקאמר לפי שהוא עומד במקומו וכן מ"ש ותדע וכו' דהא רב פפא וכו' גם בזה אין כאן ראיה דמבעי' ליה לרב פפא דווקא לבע"ה האמינו בשבועה ולא לשכירו ולקיטו דלאו במקום בע"ה קאי ואין מכל זה ענין לסתור את דברי כלל ואם נתכוון לומר שבא לתת טעם למה הוא צריך שבועה ולא נאמן אותו בעדותו לבד והביא ראיה שהרי גם בנגזל אמרינן הכי שהשכיר צריך שבועה ואינו נאמן בעדותו כבר ביארתי בכתבי הראשון שאין ראיה משם כלל ולא ראיתי בדברי מ"כ דבר שיסתור דברי כלל וברור בעיני שאין פי' דברי הראב"ד אלא כמו שכתבתי לעיל שבא לתת טעם למה נאמין אותו בשבועה ואני חשבתי לתרץ קושיתי דה"ט לפי שלא מצאנו שיהי' אדם בעל דבר וגם עד ומ"ש אפיטרופוס מעיד הוא אחר שהיה מוסר הרשאת התביע' ההיא לאחר וכן מ"ש מורשה מעיד אבל כל זמן שהוא בעל דבר לא יתכן להיותו עד ובנידון זה דהראב"ד לא שייך וכל זה דחוק הוא מאוד

ועיינתי ומצאתי בפ' ז"ב במרדכי דיש חילוק שאפיטירופ' שנושא ונותן בדבר אינו מעיד אבל אפיטרופ' שמינהו לטעון בשביל היתומים מעיד ולפ"ז ל"ק מידי אלא שנראה בעיני דמ"ש דכשנושא ונותן בדבר אינו מעיד אינו אלא בדבר שאפשר שיצטרך לשלם וה"ל נוגע בדבר הא לאו הכי לא וע"ש וגם מלשון הטור והרא"ש משמע כן דכל אפיטרופס מעיד אפי' כשנושא ונותן כל שאינו נוגע בדבר ומ"ש כ"ת ליישב סה"ת דהרמב"ם ס"ל שאם היה שנים שא"צ לשבע בשביל הפירות דוודאי מחזקינן שהפירות אכל בדין מצד שהורידו לפירות ומה שצריך לשבע הוא מצד הקרקע אין דבר זה מסכים עם רש"י בגמ' [ועמ"ש הב"ח וסמ"ע וש"ך בזה עכ"ה] דפ' חזקת הבתים שאם נאמר שוודאי אכלם בדין דלא סביל אינש לחברי' למיכל בגזלנות' תלת שנין ותועיל חזקה זו למפטר' משבועה על הפירות א"כ למה לא תועיל אף על הקרקע וכ"ת שאפשר שאכל הפירות בדין מטעם שהורידו לפירות ומ"מ אין הקרקע שלו א"כ לא תועיל לו חזקתו לענין הקרקע מה"ט אלא מאי אית לך למימר שאילו הורידו לפירות היה לו למחות וכמ"ש הטור סי' קמ"ב ולכן ודאי ירד לגוף הקרקע א"כ לא יצטרך שבועה כלל שהרי חזקה דלא שביק אינש חזקה אלימת' היה למפטר משבועה על הפירו' וכשהוא פטור על הפירות ממילא הוא פטור אף על הקרקע ודוחק לומר דמה שאנו אומרים היה לו למחות לא יועיל אלא לענין גוף הקרקע לא לענין השבועה ומה שאנו אומרים לא סביל אינש הוי חזקת' אלימת' טפי ומועיל אף לענין השבועה שאין לדברים האלו שורש בתלמוד ועוד אומר שא"א לומר כן כלל כי לפי מה שפסק הרמב"ם כלישנא קמא דרב נחמן שמשביע שבועת היסת אפי' היכא דליכא דררא דממונא א"כ אין לו טענה בעולם שאין משביעי' היסת עליה וא"כ למה לא נשבע היסת גם על הפירות ואע"ג דאיכא חזקה דלא סביל אינש לחברי' למיכל בגוזלנות' מ"מ: וכי עדיף חזקה זו מהאומר לחבירו גלימא זו שאתה לבוש שלי היה ואתה לבש בה בגזלנות' זה זמן ועידן או מהאומר לחבירו קרקע זו שהיה מוחזקת בידך שלי היא ואין למערער לא עדות ולא ראיה דאע"פ שאין הסברא נותן כן מ"מ הוא מחויב לישבע ללישנא קמא דרב נחמן וניכרים דברי אמת שוודאי אין דעת הרמב"ם ז"ל כן אלא בעל התרומו' לא דק וכדבר הזה אירע ג"כ להרב הגדול מהר"י קארו שכתב בסי' ע"ה מנה הלויתך עליו והרי ע"א והלה אומר כן הוא אבל פרעתיך וכו' ה"ל מחויב שבועה ואינו יכול לשבע ומשלם שא"א לומר כן שאם מעיד העד לא זזה ידו מתוך ידי א"כ זה נשבע להכחיש העד ואם זה אינו מעיד כן א"כ לא יהא אלא שני עדים והלא נאמן לומר פרעתי ואיך יהיה יפה כח עד אחד מכח שנים ובוודאי א"א ליישב דבריו כלל ולא דק ויש עוד מגדולי הראשונים שלא דקו בשרשי' דין זה לפי דעתי ואין זה מקומו

ח. ראיתי הפסק שפסק אהו' האלוף המהולל החכם השלם מהר"ר גויטשולק יצ"ו בדבר האמור על מי בני המומר הם מוטלים לפרנסם אם על אבי אמם או על אחי אביהם והעלה שהחיוב הוא על אחי אביהם וכל דבריו האמת והצדק ואני מוסיף על דבריו שענין המזונות תולי' יותר בירושה ויש לי ראיה ברורה על זה מדאמרינן בפ' החולץ דקאמר דידה נמי ממסמסא בביצים וחלב לא יהיב לה בעל