חוט השני פז

יבוא זה ויוציאנה ממנו ועוד שאני אומר שאפי' ביד הבוררי' לא היה כח לומר אל תניח המעות ולא יזיק לך בזכותך בזמן רב כל כך שא"כ לקת' מדת הדין שהמצרן יהי' לו כח בידו לפדות הקרקע כשתוקר ולהניח ללוקח כשתוזל שאם הוזלה הקרקע היה יוכל לומר כבר מחלתי על המצרנות ולכך שתקתי ואין זה ישר וטוב וכמ"ש הרא"ש בפ' המפקיד גבי דין שומ' הדרא וכ"ת שעל הלוקח היה מוטל לכוף את המצרן שיתן המעות הא לית' כמ"ש לעיל עוד נשאר טענה אחת שיש להתבונן בה והוא שטען המצרן שהתנה הלוקח עם המוכר שיקנה קרקע אחרת באותן הדמי' ולא קנה אותו הקרקע עד עתה מזמן קרוב ולא הפסיד בשתיקתו כיון שלא נתקיימו התנאי' ודבר זה יראה שאם נכתב התנאי' בתוך השטר לית דין ולית דיין שהדין עם המצרן שלא הפסיד בשתיקתו שהרי המוכר על תנאי אינו יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאי' כמ"ש הרמב"ם אבל לפי הנראה בענין זה לא היה שם תנאי גמור בענין שיועיל לבטל המקח אלא פיטומי מילי בעלמ' שאם היה שם תנאי גמור היו כותבין התנאי בתוך השטר ולכן יש לשאול בזה את פי העדים אם היה שם תנאי גמור כמשפט התנאי' המפורשי' דהיינו בתנאי כפול וכמו שפשט המנהג לפסוק כר"ת דבעינן גם בד"מ תנאי כפול אז לא הפסיד בשתיקתו ואם לאו התנאי בטל והמעשה קיים ואין בטענת המצרן כלום. ועוד שהרי מכרה לבן בעלים הראשוני' וסברת האחרוני' דלית בזה ג"כ משום דדב"מ וכן פסקתי בחיבורי סי' ט"ו משום דמסתבר' טעמייהו ועוד דלא יהא אלא ספיקא דדינא לא נשאר אצלי לברר רק טענה אחת והוא מה שטען המצרן שהוא היה בא עם הלוקח ורצה לקנות אלא שהם עשו תחבולה וקנו אותו קודם והנה ודאי אם בא המצרן ובן בעלים הראשוני' לקנות הדין פשוט שמוכרים אותו למצרן ואפי' גבי בעלי' הראשוני' עצמן הוי דינא הכי לדעת נ"י והר"ן וכן העליתי בסי' ט"ו לענין דינא וכתבתי שאפשר שגם דעת הטור והגהו' אשירי הוא כן אכן משמע לי דאם קדם בעלים הראשוני' וזבן אע"פ שאם היה בא לפני הב"ד היו אומרים ליתן למצרן כיון שגם הוא רוצה לקנות מ"מ אם קדם בעלי' הראשוני' וזבן זביני' זביני ובהכי איירי נמי שמעתת' מכרה לבעלי' הראשוני' וכו' שאפי' אם רצה הלה לקנות קודם שמכרה אפ"ה אי קדמו בעלי' הראשוני' זבינייהו זביני שהרי לדעת הטור משוה להו לשני מצרני' ודינייהו דכל הקודם זכה וכן נראה שהוא דעת הר"ן ונ"י דאי לא תימ' הכי ה"ל לאשמועינ' רבות' דאם בא שניהם לקנות בעל המיצר קודם ואם קדים הלה מוציא מידו אלא ודאי לא הוי לפי דעתם אלא כדין שכן וקרוב שכן קודם שר"ל שב"ד נותני' עצה ליתן לשכן ואם קדם הקרוב זכה וזה נ"ל ברור וכן בכל הני דלית בהו משום דדב"מ דהיינו אם קדמו וקנו אין המצרן מוציא מידם איירי אפי' אם גם המצרן רוצה לקנותו קודם שקנאו הם ואפי' גבי בעלי' הראשוני' נ"ל שאין חילוק לענין זה לאותן שפסקו שיש לו דין בעלי' ראשוני' לכל מילי ומה שיש לדקדק על זה מדברי בעל העיטור כבר ישבתיו בסי' הנזכר. סוף דבר אומר אני שהקרקע עומדת ברשות הלוקח ואין המצרן יכול להוציא מידו משום דמכר לבן בעלי' הראשוני' אפי' אם גם הלוקח רצה לקנות אם קדמו הבעלי' הראשונים זכו כדין שותף ושכירות אין כאן כמו שנתבאר והיה די בפסק זה לזכות את הלוקח אלא שחזרתי על כל הטענות שנעשו בנדון זה נאם הקטן שמואל בלא"א יצחק שליט"א

מ"ב. על דבר ראובן שטען נגד שמעון נתתי לך שלושים זהו' כדי שתפטר את בני מכל וכל והתניתי עמך בתנאי כפול ומשולש שאם תקבל ממנו עוד פרעון תחזור לי הל' זהו' ושמעון מודה לו אלא שאמר בנך נתן לו במתנה המעות ההם ואתה לא נתכוונת אלא שאפטרנו מהחוב וכן עשיתי שהרי השלשתי כל השטרות תכף ומיד עד שיתקיימו התנאי' שבינינו. לכאורה יראה ששמעון אינו צריך להחזיר לו הל' זהו' אפי' אם בן ראובן נתנם לו בתורת פרעון לפי שזה לא נתכווין אלא להרווחת בנו והא מחל על ההרווחה וראיה לדבר מהא דאמרינן בפ"ד דנדרים דף כ"ד האומר לחבירו קונם שאתה נהנה לי אם אין אתה נותן לבני כור של חטים וחבית של יין ר' מאיר אוסר עד שיתן וח"א אף זה יכול להתיר את נדרו שלא ע"פ חכם שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי וכת' הר"ן שם מפורש בפ' מי שאחזו דה"ט משום דלהרווח' דידיה כמכווין והא לא אצטרך ודווקא כשהבנים סמוכים על שלחנו דכה"ג שייך למימר דלהרווחה דידיה קמכווין שלא יצטרך להוציא משלו לצרכן והא לא אצטרך ובכה"ג יכול לומר כן אבל אין הבנים סמוכים על שלחן אביהם הוי איפכא דלהרווחה דידהו קמכוין וכל שאמרו הם הריני כאילו התקבלנו התירו הנדר ואלו אמר האב כן אין בדבריו כלום עכ"ל וה"ה בנדון דידן ה"ל נמי כאילו אמר הבן אין אני חפץ בהרווחה דיהיב לי אבא ולכן נתינת אביו שפיר קיימת ולאומר שיאמר דשאני התם דבלא הדרת האב היה מותר בנכסי' ואין אתה