חוט השני עב

הגוי להקפיא ולא לאכול הקיל לעשות ממנו גבינה אבל לאכול מן החלב בכל ענין אסור ולפ"ז בנדון דידן כיון שגם בני בית הגוי אוכלין מן החלב ה"ל חולב להקפיא ולאכול ולכן יש לחוש שמא עירב אחר שהלך המגבן חלב טמא בתוכו כדי לאוכלו ומה תועלת יש בראיית החליבה אם נתנו אח"כ בחדרו של גוי ואפ"ל דבעל ת"ח איירי בכל ענין שאפי' אם דעת הגוי להקפיא ולאכול מ"מ שרי לעשות ממנו גבינה ואומר אני נחזי אנן מה שיראה לנו מצד הדין כי לענ"ד כל שהגוי עיקר חליבתו להקפיא אע"פ שחולב ג"כ לפרנסתו ולפרנס' אנשי ביתו לית לן בה דאטו האי עובדא דמייתי בהגה' אשירי היה מודר הנאה מעדרו ולא היה אוכל הגוי ממנו כלל ולמי שירצה לפקפק בזה אומר לו דהא מילת' מוכרח הוא מצד עצמו שהרי כתבו התוספו' ורובא דרובא מחכמי ישראל הנמשכים אחריהם דליכ' למיחש בגבינות הגוים משום חלב טמא מאחר שאינו עומד דלא חיישינן שהגוי יהיה שוטה ויערב בו חלב טמא מאחר שאינו עומד. ואיכא למידק אמאי לא חיישינן דלמא הגוי חולב תחילה כדי לאכול ואח"כ נמלך כדי לעשות ממנו גבינה אלא ע"כ צ"ל המלכ' הוי מילת' דלא שכיח' ולא חיישינן לי' וזהו הטעם היתר החמאה של גוים ג"כ במקומו' שנוהגין בו היתר דאע"ג דאיכא למיחש שחולב תחילה לאכילה ונאסר משום חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ושוב אין לו היתר אע"פ שעשה ממנו חמאה לא חיישינן להכי וכדכתיבנ' וכ"כ המרדכי בע"ז

מעכשיו אומר אני בנדון דידן ג"כ ליכא למיחש כיון שחולב ג"כ לפרנסת בני ביתו שמא עירב בו חלב טמא לאחר החליבה כדי לאכלו שאם עירב בו כדי לאכלו כבר אכלו וכ"ת דילמא נשתייר לו ממנו ונמלך להקפיאו הא כבר נתבאר דלא חיישינן להמלכה וכ"ת א"כ אף בלא ראיית החליבה נמי שרי ואפי' מן הסתם שלא ידעינן שדעת הגוי להקפיא משום שנאמר דכיון שמכרו לישראל להקפיא ודאי תחילת דעתו היה להקפאה דהא לנמלך לא חיישינן אומר אני שכן הוא האמת מצד הדין שאפי' בכה"ג הוא מותר במקום הפסד מרובה שהרי לשון הגהת אשירי הוא ופעם אחת אמר גוי לישראל ליקח גבינות והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאו והתיר ר"ח ואמנם אין להתיר כולי האי היכא דליכ' הפסד מרובה עכ"ל וטעמו של ר"ת הוא מפני שסופו הוכיח על תחילתו שגם תחילת דעתו היה להקפיא דלנמלך לא חיישינן ולא משכחת איסור מצד הדין אלא היכא שבא הישראל אל הגוי ופיתה אותו למכור לו חלב שלו מה שחלב כבר שהוא רוצה להקפיא שאז מה שחלב כבר ולא ראהו ישראל אסור אפי' להקפיא ובהא איירי הא דאמרי' בגמרא דחיישינן משום מה דקאי ביני אטפי אבל אם הגוי גילה דעתו מתחילה שדעתו להקפי' אפי' בלא הפסד מרובה נמי שרי ובעל תורת חטאת כת' בשם הגהת אשירי ישראל שהלך לתקן גבינות ולא ראה החליבה ואנו יודעי' שדעת הגוי לתקן גבינות ולהקפיא החלב מותר וכן התיר ר"ת מיהו אין להתיר כולי האי בלא הפסד מרובה עכ"ל במחילה מכבוד תורת הרב לא דק בכאן שהוראת ר"ת הוא ענין אחר והיינו שלא גילה דעתו מתחילה אלא בסוף ועל זה כת' בהגה' אשירי דאין להתיר וכו' אבל הוראה הראשונה ודאי דשרי אפי' בלא הפסד מרובה והיא הוראת ר"י ז"ל כיון שגילה דעתו מתחילה שדעתו להקפיא ואע"פ שכתב שם ואם נפשך לאסור וכו' לרווחא דמילת' כת' כן לומר שהיכא שראה תחילת החליבה אין כאן פקפוק כלל והראיה על אמיתת דברי הוא מה שמצאתי בתשובת מהר"מ החדשי' סי' רי"ו ששם הובאו דברי הגהות אשירי יותר באריכות וכת' בתחילה מעשה בישראל וכו' ובשעה שהלכו לחלוב לא בא ממש בתחילת החליבה וכו' והתירו ר' משום דגבינות לא נאסרו משום חלב טמא וכו' אבל הכא שרי אפי' לא ראה ישראל החליבה כלל מחמת שדעתו של גוי להקפיא כל החלב ומיהו לכתחילה אין להקל וכו' ואפי' אם נפשך לאסור היכא שלא ראה כלו' מהחליבה משום דשמא אין בדעתו להקפיא הכל מ"מ היכא שראה הכל רק התחלה לא ראה מותר וכו' ושמע ר' פעם אחת אמר גוי לישראל ליקח גבינות מחלבו והיה החלב נחלב כבר והלך ועשאם והתורם ר"ת ואמנם אין להקל אם אין הפסד מרובה ביותר וכו' ומיהו היכא דדעת הגוי להקפיא החלב ולמסור הגבינות לישראל נראה שאין לחוש שמא יערב בו חלב טמא כי מה ירויח בכך כיון שאינו עומד ואפי' אם היה דבר טמא בעדר נראה דמותר מטעם זה אעפ"כ טוב לכתחלה ליזהר אבל בדיעבד ראוי לחוס על ממונם של ישראל שלא יאסור את המותר עכ"ל והעתקתי כל המצטרך לענינינו כי הספר ההוא אולי אינו בידכם נראה להדיא שיש חילוק בין שני ההוראות האלו ושהסכים בעל ההגהה להכשיר כל שידעינן שתחילת דעת הגוי הוא להקפיא אפי' בלא הפסד מרובה ושלא כדברי הרב בעל ת"ח נמצא העולה מדברינו שלפי הדין גם אם היו הגבינות הראשונות לפנינו היינו מכשירים אותם אפי' שלא במקום הפסד