חוט השני סז

כאן דברי ר"י לפסק הלכה והתם פסק כשמואל ותירץ הרמב"ן דר"י לא פליג אדשמואל דבמקום שכותבין ריעא טענת' דידה ורגלים לדבר שנקרעה הכתובה בפריעתה ואביי מעיקרא הוי ס"ל וכו' וכדעיין בה ואשכח דליכא למימר דגט היינו כתובה הדר ביה והודה לר' יוחנן דהטוען אחר מעשה ב"ד לא אמר כלום ובמקום שאין כותבין דווקא דה"נ צריך טעמא דמעשה ב"ד דלא ריעא טענתיה למימר דפרע מידי דהוי אשאר מלוה ע"פ עכ"ל. הנה ראה ראינו כי שלשה עמודי ההוראה הסכימו יחד דבמקום שכותבין אמרינן דיוכל לטעון אחר מעשה ב"ד וכ"כ בטור א"ה סי' ק"י באין חולק. וכ"כ הרשב"א בתשובה והביאו בב"י בטור א"ה סי' ע"ה. וכ"כ ה"ה פי"ו מהלכות אישות שדעת הרבה מפרשים וגאונים כדברי הרי"ף והרמב"ם ואע"פ שכתבו התוספו' דמתני' דהוציאה גט ואין עמה כתובה איירי אפי' במקום שכותבין כבר נחלק הר"ן עליהם ליישב דברי הרי"ף. ואין חילוק בזה בין טענת פרעון או מחילה שכ"כ הר"מ וכן הגרושה אם הבעל טוען פרעתי או מחלה וכו'. ונדון דידן לא יהיה נחשב יותר מכתובה ומכ"ש דנאמן בטענת מחילה ופרעון שהרי תקנה זו לא נתפשטה בכל ישראל כמו הכתובה שהרי כת' הר"מ פי"ו ומאישות הרי שלא כתב בכתובת' אלא נשא סתם וכו' שאין כח בתקנת הגאונים לדון בה לפי שלא נתפרסם הדבר כדין תנאי כתובה שהוא תקנת סנהדרי גדולה כו' והביאו בא"ה סי' ק' כ"ש תקנה זו שאינה תקנת גאוני' דהוי גריעה מכתוב' וא"כ כל שכן הוא דנאמן לטעון פרעתי ומחלת

ואע"פ שכתב מהרמא"י בטור א"ה סי' הנ"ל שנראה מסברת האחרונים שחולקים ונ"ל שכיוון למה שנראה מדברי מהרי"ל ומהרא"י שגבו כתובו' אע"פ שלא היה שטר הכתובה בידם אפ"ל שאינם חולקי' על הראשוני' דמה שהגבו הכתובו' מכח תנאי ב"ד אינו אלא היכא שאין מי שיטעון פרעתי ודבר זה לא נמצא כמעט לעולם דבגרושה ידע הבעל שלא פרע ובאלמנה היתומי' ידעו ג"כ שלא פרעו הם בעצמם ולצררי לא חיישינן דנאמנת בשבועה אטענה זו כדאמרינן בכמה דוכתי אבל באמת אפשר אם היה טוען הבעל פרעתי ומחלת ומכרת בגרושה או שטענו היתומים שהם עצמם פרעו אפשר שגם האחרוני' מודי' לדברי הראשונים. ואין להקשות אם הבעל נאמן לטעון פרעתי למה לא טענינן ליתמי דהרי כל מידי דאבוהן יכול למטען טענינן להו היינו טענה דשכיחא קצת אבל הא מילת' לא שכיחא כלל דכתובה לא ניתן לגבות מחיי' ודבר פשוט הוא זה שהרי פריעה ביום שנשלם זמנו דאיהו יכול למטען ולא טענינן ליתמי. ואף אם יטעון טוען שהם חולקי' הרי כבר העיד רבינו משה על המנהג דנהיגינן כדברי הראשונים אפי' בכתובה כ"ש הכא. ועוד שכתב מהרמא"י שם וז"ל ולכ"ע אם אין המנהג פשוט אע"פ שכתובת' בידה ואינה מקויימת אינה גובאת בה ובוודאי הכא ליכ' המנהג פשוט כלל כי המנהג הוא דווקא כשנעשה כן ג' פעמי' כמ"ש בת"ה סי' שמ"א לענין מסים ועל המוציא להביא ראיה דנהגו כדברי הראשוני'. ועוד שהדבר בספק אם האחרוני' נהגו כדברי התוספו' וכמו שכתבתי ובוודאי גם אצל מהרמא"י היה הדבר בספק אם האחרונים סוברי' כדברי התוספו' או לא והכי דייק לישני' שכתב וכן נראה סברת האחרונים ולא כתב וכן הוא סברת האחרונים

וידעתי כי יטעון טוען במ"ש מהרמא"י סוף סי' קי"ט דאפי' לא כתב שטר עידור הוי כמו שכתב דכל הנושא ע"ד המנהג הוא נושא הרי תשובתי בצדו דכל הנושא ע"ד המנהג נושא דהיינו בסתמ' אבל במפורש לא אמרינן ותדע דהא בכתובה אמרינן נמי דודאי עשה לה כתובה דאסור לשהות שעה אחת בלא כתובה ואפ"ה נאמן לטעון פרעון ומחילה אם אין שטר כתובה יוצא מתחת ידה כ"ש הכא דמה בכך אם לא נכתב מעולם מכ"ש דנאמן לומר מחלת בפירוש. הכלל העולה לעניות דעתינו דנאמן בשבועת היסת על כל מה שיטעון מפרעון מחילה. ועל הטענה השנית ממזונות ורפואה וקבורה. אומר אני מזונות משנה שלימה שנינו עמד אחד ופרנס את אשתו חנן אומר איבד מעותיו ואיפסיק' הלכתא כוותי' ואע"פ שכת' הרשב"א שאינו פטור אלא באומר מחמת חיוב בעליך אני נותן לך מזונות כבר דחו דבריו הר"ן וה"ה פי"ב מאישות. מיהו בהא מילת' כיון שיש לראובן בידו משל חתנו יכול לומר משלך פרנסתי אותה שכ"כ הגהו' מרדכי סוף כתובות. ואין לפטור אותו מטעם שנשטתית שכת' הר"מ פ"י מהלכות אישות שאין חייב לה בשאר כסות ועונה כבר נפסק' ההלכה מפי גדול האחרוני' כהראב"ד שהשיג עליו וכן דעת הרשב"א בתשובה שחייב לה בכל

ועוד אפשר שבזה גם הר"מ מודה כי שגעון כזה הבא מחמת חולי ועודנה בחליה מוחזקים הם להתרפאות ואין אחד מני אלף אשר לא יוכל להרפא והר"מ לא פליג אלא היכא שהיא בריאה ומשתגעת