חוט השני סה

סי' תקט"ו ועם היות שדין משקין שזבו אינו מפורש כל כך בפוסקי' מפורש הוא להדיא בגמרא וקושייתינו למה יאסר משום סחיטה ומה בכך אם יסחוט הרי אוכל נפש הוא שזהו בכלל תירוץ התוספו' שכתבו שלא הותרו מלאכות אלא משעת לישה ואילך וא"כ דישה אסורה וסחיטה תולדה הוא ולכן אסורה בי"ט מדאורייתא וגזרו לאסור משקין שזבו ועם היות שאין תירוץ הירושלמי כל כך מחוור לפי גמרא שלנו שהרי התיר בגמרא שלנו שחיקת פלפלין דהוי תולדה דטחינה מ"מ הירושלמי ס"ל הכי וגם למ"ש הרא"ש והר"ן ר"פ אין צדין שהחכמי' אסרו קצירה ודישה לפי שאדם עושה המלאכה ההיא לימי' רבי' א"כ גם שחיטה נאסרה בשביל כך שאדם סוחט ענביו לימי' רבים וגם למ"ש רש"י ר"פ אין צדין אתי נמי שפיר דהוי מלאכה שאפשר לעשותו מעי"ט ולכך נאסרו משקין שזבו בשביל כך. והגזירה הית' בין בשבת בין בי"ט דאל"כ הוי גזירה לגזירה ובתוך עיוני מצאתי כיוצא בזה בסמ"ג וא"כ פשיטא דחלב שנחלבה לתוך הקערה בי"ט דאסורה משום משקין שזבו. ואין היתר בחלב שנחלבה לתוך הקערה כלל ולא מצאתי בו היתר לשום פוסק וז"ש בהגה' אשירי וז"ל וחלב שנחלב בי"ט אפי' ממילא אסור בי"ט ואע"פ שהוא נתן טעם משום נולד לא משום משקין שזבו היינו לפי שהוכרח לטעם זה בחולב לתוך הקדירה וכן משמע סוף לשונו שאפי' ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב אותו לתוך הקדירה שיש בה אוכל ומה ראיה היא זו להתיר חלב שנחלבה לתוך הקערה אלא מחוורת' כדכתיבנ'. וז"ש הב"י ולטעמי' אזיל שפסק כדברי הרמב"ן בפ' חבית ושם הביא הר"ן דבריו ולא ראינו שם שריות' לתוך הקערה ועם היות שאפ"ל דהב"י לא קאי אלא אמ"ש הרשב"א שאפי' ישראל אפשר שהוא מותר וכו'. גם אפשר לומר שהרמב"ן בפ' חבית לא דיבר אלא לענין חליבת ישראל אבל החלב שרי לא נהירא לן דכל זה לית' מכח הני ראיות שכתבתי לעיל דוודאי איכ' פה גזירת משקין שזבו וכמו שהוכחתי בראיה ברורה ומעתה הוכחנו פסקא דשמעת' לפום דעתינו הקלושה דלחלוב תוך הקדירה סבר הרי"ף דאסור בשבת ומותר בי"ט ופירשתי דבריו שאסר בשבת שלא יחלוב ישראל אבל חלב שחלבה גוי כיון דבא לאוכל שרי ושלא כדברי הריב"ש וכן דעת סמ"ג וסמ"ק והר"ן התיר אפי' בשבת שכן משמע מדבריו ריש ביצה. עוד יש חילוק ביניהם שהר"ן וסמ"ג וסמ"ק לא שרו אלא בעומדת לאכילה והרי"ף לא גילה דעתו בזה. וכן נראה שהוא דעת התוספו' והמרדכי שסמ"ג וסמ"ק נמשכים ברוב אחר דברי התו'. והרא"ש והטור אינם מחלק' דפסקו שאין מוקצה ונולד בי"ט אבל מ"מ לא שרו אלא לתוך הקדירה אבל לתוך הקערה לא יעלה על לב לעולם להתיר וכמו שהוכחתי מהגמרא דאית בי' גזירת משקין שזבו גם הוכחתי מדברי הר"ן וסמ"ג וסמ"ק דכולהו ס"ל דלא שרינן אלא היכא דאיכא תרוייהו ר"ל לתוך הקדירה ובעומדת לאכילה וכן דעת אז"ג בפירוש. ומעתה מי שמע לחולק עליהם שלא מצינו פוסק אחד שחולק עליהם בפירוש ואלו אמרו מהרי"ל מפומיה קשה היה לחלוק עליהם וחס לי' שכל הפוסקי' אשר בימים ההם רובם נפסקו על פי ספר א"ז וס"מ הגדול והקטן כמבואר בתשובותיהם וכל זה מדינא ולא משום חומרא בעלמ' ואם לדקדק בלשון מהרי"ל חי נפשי הדקדוק בו הוא מלאכה של בטלה ויגיע לריק כי הוא לא כתב הענינים כל כך בדקדוק והורק מכלי אל כלי כמ"ש הוא עצמו בהקדמה על כן לא עמד טעמו בו ובודאי לא התיר אלא בשני ומה שהקשה מהרש"ל דא"כ למה כת' דלא דמי לביצה גם יש עוד להקשות דהל"ל לא התיר אלא בשני דאין רבות' ההיתר רק האיסור

אך נ"ל שאין שם ט"ס כלל וה"פ דמהרי"ל התיר דוקא בשני ושכן הוא באז"ג בהג"ה אשירי וכמו שהוא לפנינו לאסור בראשון והתנצל מהרי"ל מה הוצרך להביא ראיה מאז"ג הרי משנה שלימה היא ביצה שנולדה בי"ט שנאסרה בראשון ובשני מותרת כדאמרי' בגמרא דהלכת' כרב לז"א דה"א שאין להביא ראיה מביצה כו' ולכך אי לאו ספר אז"ג שאסר בפירוש לא היה מוכרח מהמתני' כנ"ל לפרש דבריו וידעתי שבכל מה שדייקתי מהר"ן וסמ"ג וסמ"ק יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר דלא בעי תרוייהו אלא לענין לחלוב בעצמו הישראל אבל הגוי החולב שרי אפי' לתוך הקערה ואפי' עומדת לחלבה אך מלשון סמ"ק דייקתי להדיא לעיל דאסר אפי' בחולב גוי אי ליכא תרוייהו ויום היות שאין בידי ספר סמ"ק לעיין אי קאי על עז העומדת לאכילה מ"מ גם אי קאי על עומדת לחלבה לא התיר אלא לתוך הקדירה אבל לתוך הקערה לא מצינו היתר לשום פוסק ומשמעות שאר הפוסקי' כן וכ"כ ב"י שהשוה דעת הר"ן וסמ"ג וסמ"ק וכת' על זה וכ"כ בהגהו' ריש ביצה א"כ משמע דדעת כולם שוה וכן משמע במ"ש ב"י בשם כלם וז"ל מאחר שהעז מוקצית חלבה נמי מוקצה ע"כ דמשמע שאיסור מוקצה הוא מחמת עצם החלב וא"כ אפי' ע"י גוי אסורה ומהרמא"י כתב [בא"ח סי' תק"ה] דבעומדת לאכילה אי נחלבה