חוט השני סג

רגלים עצמם גדולים הם ולכן פירש דאיירי במשקין היוצאים מפי הטבעת ואיירי במי רגלים היוצאים משם מחמ' חולי או מחמת חסרון ולכן דקדק לומר משקין היוצאי' מפי הטבעת דלא איירי ברעי צלול היוצא משם. ותדע שהר"ש מפרש כן שהרי לפירושו צ"ל דבין גדולי' קאי אמי רגלים דסליק מיניה וה"ק בין מי רגלים גדולים ובין מי רגלים קטנים אכן הרמב"ם ז"ל פי' בחיבורו בפ' עשירי דטומאת אוכלי' שר"ל מי רגלי' של אדם בין של גדולים בין של קטנים וכמו שפירש מ"כ וצ"ל שגירסתו הית' בין של גדולים או שהיה גורס ומי רגלי אדם ופירושו נראה יותר נכון. ומ"ש מהני תרי סתמי דקשיין אהדדי תמיהני על זה שהרי הבריית' דאסר דבש גזין וצרעין ר' יעקב קאמר לה ולא בסתמ' מתני. ועוד דגם אי אתני' בסתמ' ל"ק מידי דזהו ברייתא וזהו משנה ותנא דבריית' שנה דברי ר' יעקב ורבינו הקדוש ידע דיחידאי היא וסתם דלא כוותיה וכן הוא רוב המשניות הסתמות שבתלמוד וזהו ברור זהו מה שנראה לי להשיב בשאלותיו ועמך עוז ותושיה גפן פוריה. וכשורש מארץ ציה דברי אוהב הצעיר אברהם שמואל בכרך

לא ארבעים לבינה חמשים לעצה. תמניא אפין וליה גפין אברה ונוצא. ארבעין בכתביה וכשר יודע פשר בדרך ישר פיהו יפצה. על אוזן שומעת חכמתו נודעת מתפשטת ונובעת לעמת העצה. כל דעת נפחת קוצר לשחת יחד על עפר נחת רובצת תחת בפחד ופח ופחת כבמזרה ורחת ודברי חכמה בנחת תהי לגפן סורחת והיא כפורחת עלתה נצה. הבשילו אשכלותיה ענבי' ויין חמר מלא מסך הסך נסך אך זמריו ישתה ימצה. לדעת לעות את יעף ויעף בשכלו ויף בגודלו לבית אבותם כלו לא נראה אפס קצה. תופס משוט רב החובל עד צוואר יחצה. ה"ה אהו' מיועד להיות מחו' האלוף המופלא ר"מ מהר"ר מנחם מאניש יצו

אדברה נא שלו' בו למען אחיו ורעיו כולם קדושים ובתוכם ה' הגיעני אגרת מור ולבונה מקוטרת מקושרת קשרי עדי תעיד בבעליה על שכלו שכלו מחמדים ושכולה אין בה בכתב ובמכתב אומר אליה כי פועליך עושיך נאה לך א"ב נ"ר ובן נ"ר בר אבהן ובר אוריין יאי ויאי שמחתי בה אף גילת ורנן שיר חד השירים תרין כמוצא שלל רב בשומעי מעמדו הטוב כן יהיה לעולם רב לי עוד יוסיף חי ויפק רצון ומלא ברכת ה' היא תעשיר את כל תבואת זרעו וצאצאי מעיו כמותו בכמותו ואיכותי זה יצא ראשונה ואחריו על ידו השני מאשר זכרני ממרחקים לדבר על לב לכרות ברית ואהבה נאמנה הלא טוב אמנה מכל נהרי נחלי דבש ונופת צוף אמריו הנעימי' בפלגות פלגי מים קרים על נפש עיפה וכטל חרמון שיורד לפלגות חקרי חקקי לב. ושלישית על כלו לפקדני להתעלס עמי על שמחתי באהבה לרכוב במרכבת המשנה ידו על עליונה בהתעלו' בשם ותהלה בהלו נרו נר לרגלו אך יקום את דברו לבלתי לעמוד חוצה בהתלות נתלו' באפס פנאי וכיוצא. ומי יודע אם לעת כזאת אגיע ג"כ לכבוד מעלת' בשמחה ושירי' בן כי יולד או בת כי תנשא הן עוד היו' גדול עת האסף עדרי בעלי אסופו' לכבוד ולתפארת. ועל ארבע לו אשיבנה אודות החלב שנחלבה ביום ראשון של י"ט ע"י גוים ונרד בתחילה לשיטת הגמרא וא"כ נחוה דעתינו כפי מה שיורונו מן השמים. בפ' חבית דף קמ"ד אמר שמואל סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמוד חולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה וכתב הרי"ף דתרוייהו הלכ' דשמואל איירי בשבת ורב חסדא איירי דוקא בי"ט והביא הרא"ש דבריו וכת' הר"ן וז"ל דה"ט משום דאשכול גופיה חזי לאכילה משא"כ בעז דלא חזיא בשבת ואי שרי לחלוב לתוך הקדירה נהי דהאי חלב הבא לאוכל כאוכל דמי' מ"מ ה"ל כבורר אוכל מתוך הפסולת הלכך דוקא בי"ט דעז גופיה חזי לאכיל' אבל שבת דלא חזיא לאכילה לא עכ"ל וז"ל התוספו' בשם ר"ת אבל בשבת דלא חזיא לשחיטה כמו דש חשיבא שהבהמה היא כפסולת וכשחולב הוי כנוטל אוכל מתוך הפסולות וכו'. משמע מדבריהם שאין איסור לחלב שנחלבה תוך הקדירה מצד עצמה רק שאסור לישראל לחלוב משום עשיית מלאכה דה"ל כבורר אבל הריב"ש כת' בסי' קכ"א וז"ל וכמו שפסק הרי"ף ז"ל ורבינו האי גאון ז"ל והעמידו דבריהם וכו' עד אבל הבהמה שאסורה בשבת שמחוסרת שחיטה גם חלבה אסור משום מוקצה כמוהו עכ"ל נראה מדבריו שאיסור החלב הוא מצד עצמו מכח מוקצה לדעת הרי"ף. ולא נהירא דקשה על הרי"ף לפ"ז מאי פריך ריש מס' ביצה שבת דעלמא תשתרי לבתר דאוקים רבה טעמ' משום הכנה ומאי פריך הרי גם אם התרנגולת עומדת לאכילה מ"מ ה"ל מוקצה מחמת איסור דשבת כיוצא בזה הקשה הר"ן שם מ"ט דב"ש מוקצה הוא והוכרח לתרץ דאיסור שבת לא משוי ליה מוקצה לביצה או לחלב דאיסורא הוא דרביע עלייהו כאריה ולא מחמת מוקצה דהא עומד לאכילה ומה יאמר הרי"ף בזה: