חוט השני סב

במטמאיו כי אז יחשב כזב עצמו לענין שהוא מטמא שנים ופוסל אחד אלא שאינו מטמא לא אדם ולא כלי חרס וכשפירש ממטמאיו נשאר ולד הטומאה וכמו שאינו מטמא כלי' אחר פרישתו כך אינו מטמא שנים וכו' עכ"ל נראה להדיא שמ"ש במשנה מטמא שנים הוא מטעם שהוא אב הטומאה

עוד יש לדקדק בלשונו שבפרק ד' זכר תמיד עליונו של זב וכאן זכר תמיד כל מה שינשא ע"ג הזב ובפ"י מפרה כשמדבר מדין מדף זכר ג"כ עליונו של זב. הן אמת שדקדוק לשון זה אינו מוכרח כל כך שהרי בחיבורו כתב כל הכלים שינשאו למעלה מן הזב הם הנקראים מדף ומ"מ נראה שאפ"ל שהרמב"ם נחית לה מטעם היסט ולא מטעם עליונו של זב וכדברי הרא"ש ז"ל שמפרש המשנה דאיירי בהיסט וכנ"ל עיקר בפירש המשנה דלישנא דמתני' הכי דייקא וכ"כ התוספו' פ' דם הנדה דף נ"ה וז"ל והא דתנן במסכת זבים כיצד אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה וכו' נראה דהיינו היסיטו ע"ג אבן מסמא דהתוספת' וכגון שהנדבך דוחק אצבעו של זב וכו' עכ"ל וכ"כ התוספו' בפ' ר"ע וא"כ א"ש מ"ש הרמב"ם ז"ל דבשביל שהוא אב הטומאה ומטמא בגדים לכן הוא מטמא שנים ופוסל אחד ודין טומאת היסט פשוט הוא דדוקא בשעת מגעו הוא מטמא שנים ופוסל אחד אבל לאחר שפירש אינו מטמא אלא אחד וכן שנינו במסכת זבים בפ"ה הנוגע בזב ובזבה וכו' מטמא ב' ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד אחד הנוגע ואחד המסיט עכ"ל ובהכי איירי נמי מתני' זו ואע"פ שזכר הרמב"ם בפירושו למשנה זאת ענין טומאת מדף וז"ל ולשון ספרי ק"ו שיעשה ע"ג משכב וכו' אינו ר"ל דמשנה זו איירי בטומאת מדף אלא בא לומר שמשכב ומושב אין טומאתו למעלה מן הזב כמו שהיא טומאת מדף אבל מתני' לא איירי במדף כלל ומתני' ה"פ כל הנישא ע"ג הזב והזב מסיטו טמא והיינו אצבעו של זב תחת הנדבך וכו' ובבת מלשון בבא קמא עכ"ה] האוכלי' ומשקי' ומשכב ומושב מלמעלה וכל שהזב נישא עליו טהור כגון האוכלים ומשקים והמדף מלמטה והטעם כי אין שייך היסט ר"ל שיסיט הטהרה את הטומאה אלא בדבר שיש בו רוח חיים ולכן אע"פ שהזב למעלה לא נטמאו חוץ מן הראוי למשכב ומושב פי' היינו בבת של המשכב ומושב למטה

ומ"ש ולאדם היינו בבת הטמא מלמעלה והטהור מלמטה וה"ט שהאדם נטמא מחמת משא הזב פי' שהוא נושא את הזב ועכ"פ בין שנפרש דברי הרמב"ם כפי' קמא או כפי' בתרא צ"ל שמ"ש הטמא מלמעלה והטהור מלמטה מטמא שני' וכו' מטעם נושא אתינן עלה דכל נושא זב הוא אב הטומאה וז"ש חוץ מן האדם ר"ל דמטמא (מ"ש) משום נושא וכן מפורש במתני' ג' בדברי הרמב"ם ז"ל שמשכבו של זב שלמעלה מן הטהור הוא מטמא במשא וכ"ש לזב עצמו וזה ברור. ומ"ש מעלתך להפלא על בבת הטמא מלמעלה ואצבע הטהור וכו' דהא כל אפייא שוין במיימוני ובסמ"ג דאם נישא הזב ע"ג האדם ונגע בו נעשה ראשון ולא אב הטומאה הא ודאי לית' ואני תמה דאם נגע בו הא קרא כתיב והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו ש"מ שהוא אב הטומאה ומטמאי בגדים אלא שאני אומר שאפי' במשא בלא נגיעה נמי דינו כן שהרי ק"ו מן הנושא משכב ומושב כדכתיב והנושא אותם יכבס בגדיו כ"ש לנושא זב עצמו ומאחר שלמדתי ק"ו זה מעצמי מצאתיו בת"כ שהביא הר"ש בפ"ק דכלים וז"ל כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים הא אם מטמא משכב ומושב לטמא בגדי' היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים וכו' ומהאי ק"ו יש ללמוד גם הנושאה עכ"ל הר"ש וה"ה לענין משכב ומושב של זב דחד דינא אית להו. ומ"ש הרמב"ם בחיבורו ספ"ו וכל שיהיה למטה מן הזב ולא יגע בו טהור חוץ מן האדם אלא שהאדם ראשון וכו' היינו לאחר שפירש דווקא וזה ברור. ומצאתי בפי' הר"ש דיבור אחד וז"ל מלמעלה של נדבך ואצבע הזב מלמטה אינן אלא ראשון ומטמאים אחד ופוסלים אחד ולאחר שפירשו נמי כך דינם עכ"ל וכ"כ בפירוש הר"ע מברטנורה ולא יכולתי להולמו גם פירוש הר"ע בעצמו דחוק הוא שפירש המשנה לענין טומאת מדף וכתב שהוא אב הטומאה וכמו שהקשה מ"כ וצריך לפרש דבריו כפירוש ראשון שכתבתי והוא דוחק מאוד בדבריו

ולענין מה שהקשה מההיא דמכשירי' במה שפר"ש בפ' בתרא בין גדולי' משקי' היוצאים מפי הטבעת שהרי אפי' בשות' מי טבריא אמרו באותו פרק שאעפ"י שיוצאי' נקיים אינם מכשירים לכאורה קושיא חזקה היא ואני אוסיף בה קמח ומים שהרי במסכת פסחים אמרו רב אשי אמר לעולם בטלו במעיה לגמרי משום דה"ל משקה סרוח ופרש"י ותניא בת"כ וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא פרט למשקה סרוח עכ"ל והנה אין לך משקה סרוח יותר מזה ולדעתי שהר"ש לא אבה לפרש דאיירי במי רגלים של כל בני אדם גדולים וקטנים דלישנא לא משמע הכי דהל"ל ומי רגלים בין של גדולי' וכו' ומדקאמר בין גדולים משמע דמי