חוט השני ס

היא ולא יוציאו לעז והכא נמי אע"פ שהדייני' יודעים בברור שהוא איטר אפילו הכי כתב אורחת חיים שצריך שיעבור החולץ מצד אל צד מטעמא דאמרן. הנראה לענ"ד כתבתי כ"ד שמואל בלא"א יצחק בכרך

כ"ט גבר חכם בעוז ותעצומות חוגר ומפתח על דבר אמת וענות צדק ידיו רב לו פי שנים בתעלומות חכמה נהירי ליה שבילין דכולא שיתא סדרי ברם הוא קדוחא וחרוזא כבן עזאי יודע לטהר את השרץ ולהבדיל בין הטמא והטהור להורות ולהתיר ומי כמוהו מורה ה"ה ר"מ אוצר בלום צניף טהור ממולח טהור קודש אלופי ומיודעי כמהר"ר שמואל יזיי"א ה' ישמריהו ויחייהו נצח

נתקשה לי בתחילת דעת המשותף על גורל הזרות והקושי לדעתי אשר ראיתי בשני המשניות דומות למרובו' והנם עלי למשא נעשו כשתי צרות זו לזו קטיר קא חזינא הכא בפירושי הרמב"ם והברטנורה ז"ל שדבריהם נראים כסותרים קצתם לקצתם. לאפס הפנאי לעת כזאת לא אאריך במילות שונות וכפולות רק אגלה לכ"ת ראשי פרקים ומתוכם יבין כ"ת תוכן השאלה. בזבים פ' ד' במשנה ו' חומר במת מבזב שהזב עושה כו' ועד ועל גביו מדף. העיקר היוצא מפי' הרמב"ם ז"ל שהכלי' הנישאי' על גבי הזב כולם הם ראשון לטומאה ואין חילוק בין הבגד הדבק בגופו ובין הבגד העליון אשר כנגד הרקיע הכל טמא טומאת מדף והם ראשון לטומאה. והדין דין אמת וכך העלו בגמרת נדה ריש בנות כותיים מה עליונו של זב אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין כו' ע"ש. ובפרק ה' משנה ב' כתב בפירושו פי' מתנגד לזה והוא מן ההפך והסתירה אשר זכרם הרב במקומו הידוע וז"ל כל מה שינשא על גבי הזב אפילו היה בינו ובין הזב אמצעיים רבות הרי הוא טמא בין אם היה הדבר אשר על גבי הזב אדם או כלי שטף והם המדף או אוכלי' ומשקי' כו' הכל טמא והוא מטמא ב' ופוסל א' כל זמן שהוא על גביו. א"כ יוצא מדבריו שעליונו של זב הוא אב הטומאה. נמצא סותר דברי המשנה ודברי עצמו גם בספרו משנה תורה בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ו' ס' ח' כתב בפירוש שעליונו של זב הכל ראשון לטומאה וז"ל הא למדת שכל שיהיה למעלה מן הזב טמא בין אדם ובין כלים העשויי' למשכב ולמושב ולמרכב בין שאר הכלים בין אוכלין ומשקין הכל ראשון לטומאה. ותורה אחת ומשפט אחד הכל כאשר לכל הוא ראשון לטומאה כמו שזכרנו. א"כ נראה שדבריו סותרים זו את זו גם בבבא השנית בעיני יפלא הטמא מלמעלה ואצבע הטהור תחת הנדבך הרי הזב נישא עליו לפיכך מטמא ב' ופוסל א' אינו מחוור דכל אפייא שווין בלי שום מחלוקת במיימוני ובסמ"ג דכל מה שלמטה מן הזב דהיינו משכב ומושב הוא נעשה אב הטומאה כזב עצמו כאשר בא בתורה. אבל אם נישא הזב על גבי האדם ונגע בו נעשה ראשון ולא אב הטומאה א"כ האיך מטמא ב' זהו מה שנתקשה לי בפ' המשניות האלו. גם במכשירין פרק ו' משנה ה' מה שלמדתי בזאת השבוע. וזהו מי רגלים בין גדולים ובין קטנים פירשו ר"ש והברטונורה ז"ל גדולי' משקין היוצאים מפי הטבעת קטנים שהם יוצאים מפי האמה לכאורה נראה שסותר לסתם משנה במשנה ז' גם התוי"ט הרגיש בזה עכ"ה] והשות' מי טבריא אע"פ שיוצאים נקיים פירשו ז"ל אע"פ שהם יוצאים מפי הטבעת נקיים כרעי חשובים ואינם מכשירי' לפי שהם יוצאי' דרך בית הרעי ובמשנה הקודמת משמע שמשקים היוצאים מפי הטבעת מכשירי' ואי לא דמסתפינא משני האדירי' אלו ז"ל אימא שפירושו גדולים וקטנים כמשמעו כמו במשנה שלאחריה משנה ח'. גם בפ' זה נתקשה לי במשנה ד' שדבש צירעי' מותר באכילה בפ"ק דבכורות דף ז' בריית' שאסור באכילה האמנם שיש מחלוקת בין ר"ת ור"י והביא בעל הש"ד בדיני ביצי' דף ל"ד מ"מ קשיא תרי סתמא אהדדי. אמרתי ארוצה נא עד איש האלהי' יודע ספר חכם כדניאל נגר ובר נגר דיפרקינה הוא יורני ויתמוך ידי גם יעבור אדוני לפני עבדו לקדם ברכות טוב אורך ימים עולם ועד יגיע דברי אלה להטעים לשון עלגי' לפני כבוד חמי אדוני חתן המלך נשיא ישראל הכי נכבד [הוא הי' הגאון כמוהר"ר יצחק כ"ץ שהי' חתן הגאון הגדול מהר"ל מפראג עכ"ה] ועד השלשה בא אוריין תליתאי וכתר שם טוב עולה על גביהם ידעתי מטוב שכלו וממיטב ציורו רכו דבריו משמן והמה פתיחות פתוחי חותם קודש בארות יצחק ומחוקק מבין רגליו וכל נובע מקור חכמה מימיו נאמנים ומן המקדש המה יוצאי' ומבין שניכם תסתיים הלכתא וכ"ת יגיעני לי שורות נכבדות ישית לי חוק ויזכרני בנתינת טעם לשבח כי יבוא דברי מכ"ת אלי כגשם מלקוש אמרי נועם המה ישעשועי נפשי. ובאם יספיק לי הזמן שלא אוכל עתה למצוא הזמנה ושעת כושר כפי הצורך להשלמת המבוקש לאיזה מונעי' סיבות קרובות רחוקות שאלתי עוד מכ"ת על איזה שאלות במשניות