חוט השני נט

פלוגתא דרבותא וכ"ש היכי דהנהו רברבי דמחמרי הוי רוב חכמה ורוב מנין כי הכא והרשב"א ז"ל כתב בתשובותיו דהיכא דאיכא מחלוקת בין הפוסקי' דיש לנו ללכת אחר רוב החכמה ורוב בנין וריב"ה כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל בחשן המשפט סי' כ"ה וז"ל היכי דנחלקו שני גדולי' לא יאמר הדיין אפסוק כא' מהם שארצה ואם עשה כן זהו דין שקר אלא אם הוא חכם גדול גמיר וסביר וכו' עד ואי לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק עכ"ל וא"כ ה"נ באיסורא דערוה יש לנו להחמיר יותר דספק איסורא לחומרא ואפי' היכא ששני גדולי' חולקי' בדבר ולא רבו האוסרים על המתירים כ"ש בנדון דידן דרבו האוסרי' על המתירים וכת' המרדכי בשם מהר"ם סוף כתובות אפלוגתא דפליגי ר"ת והגאוני' בג' ארצות לנשואין דיש להחמיר כדברי שניהם דכל היכי דאיכא פלוגתא דרבוותא עבדינן הכא לחומרא והכא לחומרא וזה תמצא בתשובות ר' דוד הכהן מקורפו בית שלישי וכן כתב בשו"ת מזרחי סי' ט"ז בשם ב"ן חביב וז"ל אין צריך לומר אם רבו האוסרים עלינו לקיים אחרי רבים להטות אלא אע"פ שהיו האוסרי' והמתירים שקולי' בחכמה ובמנין אית לן תרי טעמי לאיסור' חדא דספק דאורייתא לחומרא השני שנאמר בשב ואל תעשה שאני כי אם ראינו שחכמינו ז"ל העמידו דבריהם לבטל ד"ת בשב ואל תעשה כ"ש אנחנו חייבי' לבחור בדרך זה ונעמוד בשב ואל תעשה ר"ל ישאר הדרך כמות שהוא והעמד אשה על חזקת' היכא דקיימא ק קיימא ולא תהיה לאיש בלא חליצה עד יבא מורה צדק ע"כ

ואם יאמר האומר דהיכא דאיכא שעת הדחק כמו הכא שהיבם רחוק מהיבמה יש לנו לסמוך על סמ"ג וסמ"ק זה אינו דלא נקרא שעת הדחק אלא כשאין תקנה לדבר אבל בענין זה שהחלוצה עדיין לא נשאת לשוק ועומד לפנינו היבם ואומר שרוצה לחלצה ודאי לא מקרי שעת הדחק והא לך לשון ר' דוד הכהן מקורפו זצ"ל שכתב בבית ג' וז"ל על מעשה שאירע בדבר גט שהיה פלוגתא דפוסקים איזה מהם היו מתירים וקצתם היו אוסרים והיו תלוים באיסור דאורייתא ע"ש והשיב שם אם יאמר האומר דהיכא דשעת הדחק הוא יש לנו לסמוך על המתיר לעשות מעשה ואפי' אם הוא יחיד כדאשכחן בפרק ב' דגיטין בההוא עובדא דא"ל כתבו גט לאשתו וחתמו תרי מינייהו ביומי' ואינך עד י' ימים דקאמר התם כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו ופרש"י התם כגון שהלך זה לדרכו או שכבר נשאת וא"כ יאמר האומר דהכא נמי שהבעל אינו בעיר שעת הדחק הוא ויש לנו לסמוך על המתיר הא לאו מילתא היא דמסתברא דווקא כשהלך לדרכו למרחוק במקום שאין הולכים ושבים הוא דמתקרי שעת הדחק וכו' ע"ש עד אבל בנדון דידן דשכיחא תדירא באים ושבים פשיטא דלאו שעת הדחק הוא בשביל המתנת ג' או ד' חדשים עד שיכתב ויביאו לה גיטה והנה ריב"ה כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל דההיא דפרק ב' דגיטין דווקא היכא שאי אפשר בגט אחר קאמר ועוד כתב שם וז"ל ותו בר מן דין אמינא דלאו מילתא היא דדוקא במילי דרבנן הוא דאית לן למימר מסתמא כדאי הוא לסמוך עליו בשעת הדחק ולהקל וכו' ע"ש עד אבל בנידון דידן ודאי הנהו רברבי דפסלי לי' פסלי לי' מן התורה אז ודאי אין ספק דפשיטא דאין לנו לומר כדאי הוא לסמוך עליו ועיין עוד שם הענין באריכות

מכל זה נראה דבנדון דידן דהיבם הוא עומד לפנינו ורוצה לחלוץ ואינה רחוק ממנה והנהו רברבי דפסלי פסלי מן התורה כמ"ש למעלה אין שייך להקל בשעת הדחק ולסמוך על סמ"ג וסמ"ק בדיעבד וכ"ש בנדון הלז דאפשר דלא מקרי דיעבד דחזינן דנתכוין לפסול החליצה כדי שיהא ציית דין אבי היבמה דהא שאלו לו בשעת חליצה אם הוא איטר והשיב לאו ודחק את עצמו להטעותם לעקור רגל ימין שיסברו שאינו איטר והשתא קא חזינן דאיטר רגל הוא והוי כנתכוונה היא ולא נתכוון הוא דחליצה פסולה היא וגם לא מקרי דיעבד כיון דלא נשאת והיבם רוצה לחלוץ ומהיות טוב אל תקרי רע והא דכתב מהר"י קארו בשם אורחת חיים שצריך שיעבור החולץ בפני הדיינים מרוח לרוח עד שיראו באיזה רגל יפסיע לפי שרגל המפסיע תחילה הוא של ימין ובו חולץ ע"כ לאו למימרא דאם עקר רגל ימין תחילה ואחר כך נמצא שהוא איטר אלא שנתכוון לפסול החליצה שיהא חליצה כשירה אלא התם מיירי במי שאינו עושה שום רמאות שיכירו הדיינים בעקירת הרגל אם הוא ימין או איטר וא"כ ודאי אם נמצא שאינו איטר ודאי צריך לחזור ולחלוץ ואי לאו דמסתפינ' אמינא דהא דכתב אורחת חיים מיירי שידעו הדיינים בבירור קודם שיאמרו לו שיעקור את רגליו בשעת חליצה שהוא אטר רגל וא"ה צריך שיעבור החולץ לפני הדייני' והטעם הוא כדי שיראו העומדים שם בבירור אם הוא אטר רגל אם לאו ולא יוציאו לעז דמזה הטעם נמי כתב הטור שיהא צריך להלך בו מעט כדי שיהא נראה כשלו ולמה הוצרך לכל זה והלא נותנים לו המנעל במתנה גמורה קודם החליצה אלא ודאי הטעם הוא להראות העומדי' שם דחליצה כשירה