חוט השני נג

אם ירצה הכהן שלא לקבלו הרשות בידו לפי שבעיקר דין של בכור מפרה חולבת הסכים הרא"ש והרמב"ן והרמב"ם והריב"ן שהוא חולין גמורים אפס מהר"מ חשש למ"ש ר"ת שהוא ספק בכור וכמבואר במרדכי דיבמות ובוודאי שהיא חומרא יתירה שהרי כת' בתרומת הדשן שלא נמצא אפי' אחד מאלף שהיא חולבת קודם לידה ומהר"מ עצמו נדחק בזה כמ"ש בתשובותיו סי' שי"ב וכת' שם שרבי' מפקפקי' על זה והביא ראיה לחומרא מדין מים שאין להם סוף ומדין גוסס עד שקרוב בעיני לומר דלית בי' כלל משום מבזה מתנות כהונה אע"פ שבדיני איסור והיתר אי אפשר לומר קים לי כפלוני המתיר כמבואר במהרי"ק שורש קמ"ט מ"מ שאני הכא שהמתירי' הם רבי' וגדולי המורים דנהיגינן למפסק כוותייהו בכל דוכת' כהרמב"ם והרא"ש ז"ל לכן בהכי שפיר יכול לומר קים לי' ועוד שהרי מנהג הספרדיי' הוא כן לסמוך על המקילי' בזה שהרי מהר"י קארו ז"ל פסק כן בספרו סי' ש"יו ס"ג נראה דאנו אע"ג דנהיגינן כר"ת ומהר"מ שאין החלב פוטר מ"מ אין הכהן מחויב לקבלו והרי זה כאותו שאמרו בפ' אלו טריפו' אינהו מיכל אכלי ולדידן מסתם נמי לא סתים וכפי מה שפי' רש"י ז"ל שם דבתמי' קאמר וטעם הדבר לפי שמהר"ם עצמו לא החמיר אלא מפני גודל האיסור אשר בו כמ"ש בתשובותיו סי' שי"ב שם שני איסורי' איסור שחוטי חוץ ואיסור אכילת קדשים בטומאה והני תרי טעמי לא שייכי בקבלת הכהן כלל דלית בי' אלא איסורא מדברי קבלה שחתם ברית הלוי ולכן נראה דבכה"ג אין הכהן מוכרח לקבלו ואפי' בלא טעמו של מהרי"ו ז"ל שפשע נמי פטור מלקבלו כיון שהפרה היתה חולבת יש לומר דמסתמ' ילדה כבר אבל בשאר ספק כגון שלא הית' האם חולבת ואינו ידוע אם בכרה אם לאו נראה דחייב לקבלו דכל ספיק' דאיסורא הוא לחומרא ואע"ג שאם ירצה הישראל לא יתננו לכהן וישהנו עד שיפול בו מום ויאכלו מ"מ אם ירצה לתנו לכהן חייב לקבלו ואין שייך לומר כאן דא"כ לקת' מדת הדין שהישראל אינו מוכרח לתת לכהן והכהן מוכרח לקבלו דמה שאין הישראל מוכרח לתת לכהן היינו משום דלענין נתינתו הוי ספק ממונא ולקולא אכן לענין קבלת הכהן הוי ספק איסורא ולחומרא וכה"ג אמרינן בפ"ק דמציעא דתנן ספק בכורו' המע"ה ותני עלה ואסורין בגיזה ועבודה כנ"ל עיקר מצד הדין אכן מדברי מהרי"ו נראה דכל ספק בכור המנהג הוא שמקבלין ומשמע דאיירי אפי' בנולד מפרה חולבת מדלא חילק ובאמת שגם בארצו' הללו מעולם לא שמענו בכהן שנמנע מלקבל אפי' בנולד מפרה חולבת וכן משמע ג"כ קצת מדברי מהר"מ בתשובותיו סי' שי"ג שכת' שאין חילוק בין בכור ספק לוודאי אלא שהוודאי לכהן והספק נאכל לבעלים במומו משמע הא לענין קבלת הכהן שניהם שוים הם והתם נראה דאיירי בנולד מפרה חולבת כדמשמע מתשוב' שלפניה ולכן בוודאי יש לילך אחר המנהג אע"פ שהמיקל ואינו מקבלו לא הפסיד כדכתיבנ' לעיל אבל בשאר ספק כגון בנולד משאינה חולבת ואינו ידוע אם בכרה אם לאו נראה שחייב לקבלו ואע"פ שפשע במה שלא מכרו לגוי מ"מ הרי אם לא בכרה אמו הבכור קדוש הוא ומשום שהישראל פשע אין סברא לומר לכהן לבזות מתנות כהנתו וכדכתיבנ' לעיל כל זה נ"ל מצד הדין שהרי כת' שהמנהג הוא לקבל ומטעם מבזה מתנות כהונה ולבסוף התיר כאן שלא לקבל מפני פשיעת הישראל וא"כ קשה איך נתפשט המנהג לקבל והרי איכ' פשיעת הישראל בכל מקום דאיכ' בכור שהיה יכול למוכרו לגוי וא"כ יהיה פירוש דבריו כמו שיהיה על כל פנים קשה קושיא זאת: ש

ומש"נ לומר דהתם בנדון ההוא איירי כגון שצווהו למוכרו ולא רצה למוכרו ולכן חשיב לי' כפושע אבל באינש דעלמ' לא חשבינן לי' כפושע דלאו כ"ע דינא גמירי ועוד שהרי כמה קולמוסי' נשתברו איך מקני' העובר כדאמרינן בריש בכורו' רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור וכ"ע לא ידעי לאקנויי וכו' ויש מחלוקת בזה רש"י ור"ת ז"ל היאך מקני' אותו לגוי ופוק חזי בשוקא שלא נמצא אחד מני אלף דידע לאקנויי כהלכתו ולכך ודאי לא הוי פושע אלא נדון דמהרי"ו איירי כגון שהתרו בו וצווהו שימכור לגוי והוא לא עשה כן א"נ שהיה בענין אחר שראינו שנתכוון להקניט ובהא פסק מהרי"ו דפטור הכהן מלקבל וכן משמע סוף לשונו דדברי' ניכרים חזא בי' כנ"ל לפרש דעת מהרי"ו ז"ל ומעכשיו נ"ל לומר דהא דפסק מהרי"ו דאם פשע פטור הכהן מלקבל אין לסמוך על דבריו אלא דווקא בנולד מפרה חולבת דכיון דהת' גם מצד הדין שרי אלא שהמנהג הוא להחמיר וחומרא בעלמ' הוא ולכן כל שפשע מתבטל המנהג והחומרא ורשאי הכהן שלא לקבלו אבל בנולד מפרה שאינה חולבת דחייב הכהן לקבלו מצד הדין לא נהירא שתגרום פשיעת הישראל שיפטור הכהן מלקבלו ואולי שגם מהרי"ו עצמו לא אמרו אלא בנולד מפרה חולבת אלא שאין לשונו משמע כן דנראה דאיירי בכל ספק בכור: