חוט השני לב

כן ואפי' בבא עליה ולא דיימ' מעלמ' נאמן הוא לומר שזינת' עם אחרים באותו פרק ושמא נתעברה מהם וכדברי הריב"ש והאי מילת' לא תלי' כלל בפלוגת' דהרמב"ם והרשב"א כמו שחשב הוא אלא כ"ע מודו שנאמן לומר שזינת' גם עם אחרים שאין בעילתו ראיה על שנתעבר' ממנו. סוף דבר אומר אני שאין לזוז לענין פסק הלכה מדברי הרמב"ם והטור שהם עמודי ההוראה וכ"ש שהסכים לדבריהם רבינו ירוחם והרב המגיד והר"ן והמרדכי והריטב"א לפי מה שפירשתי דבריו וראוי לפסוק כמות' אפי' אם היו באים לעזרת התובע כ"ש שהם באים לעזרת הנתבע ומי שיחלוק על זה לא חש לקמחיה ובוודאי שדעת הרא"ש הוא ג"כ כדבריהם כיון שכתב הטור כן וגם דעת הרי"ף והריב"ש יש לפרש כן וה"ל הרשב"א יחידאה ומנ"ל להשוות פלוגת' בין הרי"ף והרמב"ם ובפרט במקום שלא זכר אחד מן המחברים שיחלוק הרי"ף וכבר הארכתי לעיל בזה. גם מהרי"ו פסק כן בתשובותיו בסי' ע"ג ומ"ש החכם הפוסק בסי' ל"ט דמהרי"ו איירי היכא שהי' פרוצה ביותר דעליה קאי כמבואר בסי' כ"ד אתמהה היאך ירצה לעור עיני האנשים בדברי' שאין בהם ממש ומה ענין התשובה שבסי' כ"ד לתשובה שבסי' ע"ג. איברא יש לדקדק בדברי מהרי"ו שכתב וז"ל ויש בידי תשובת אשר"י דכתב נמי היכא דבא עליה באקראי בעלמא איכא למימר שמא אחרים ג"כ באו עליה ואפי' לענין ירושה אינו בנו אא"כ שהית' תדירה אצלו בביתו והיה רגיל לזנות עמה תדיר עכ"ל ואם נתכוון הרב לתשובה זו שבסי' פ"ב הוא דבר תמוה שמשמע שם בהדיא שלא כתב כן אלא ללישנא קמא ואליבא דאביי אבל כבר סיים בה הרא"ש וכל שכן דקי"ל כרבא וכלישנא בתרא עכ"ל ונמצא שפוסק שאפי' בא עליה באקראי בעלמ' הוא בנו אף לענין ירושה ואולי שהית' לו תשובה אחרת של הרא"ש ומאותה תשובה נראה שפוסק כלישנא קמא וגם אותו שפסקו כלישנא בתרא מודים הם שהוא נאמן שזינת' גם עם אחרים ואין מזקיקין אותו לשבועה וכדברי הריב"ש ז"ל ואפי' לו יהי' כדבריו שהרי"ף והרא"ש קיימי בשיטת הרשב"א ודאי פשוט הוא שיכול לומר קים לי כדברי הרמב"ם ורבינו ירוחם והמרדכי והטור ומגיד משנה והר"ן ז"ל שכולם פסקו כן בפירוש ואע"פ שהקארו כתב היכא דשנים מג' עמודי ההוראה קיימי בשיטה אחת פסקינן כוותייהו הרי מהרמא"י לא הלך אחרי ברירתו ברוב ספר הש"ע ופשיט' שיוכל לומר הנתבע קים לי ועוד שהרי הקארו בעצמו כתב לפסוק הלכה כמותם אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או רובם חולקים על הדעת ההוא עכ"ל וכאן הרי הם חולקים ודברי' פשוטי הם שהרי הקארו והרמא"י פסקו כן ושאר הראיו' שהביא בסי' ל"ח לחזק את פסקו אינו ראוי להשיב עליהם כי הם בטלים מעצמם

כתב עוד בסי' ל"ט הא דפליגי הרמב"ם והרשב"א במודה שבא עליה או שיש עדים שבא עליה היינו אם בא עליה באקראי בעלמ' אבל במיוחדת ד"ה שהו' בנו לכל דבר וכדכת' הרא"ש כלל פ"ב בשם רבינו שמשון עכ"ד אומר אני שוודאי ראוי לפסוק כוותי' דטעמ' דמסתבר הוא ואע"פ שבתוספו' שלנו בפ' אלמנה הקשו קושי' זו ודחה אותם באופן אחר ונראה דלא ס"ל האי שנוייא דרבינו שמשון מ"מ אין לזוז מדבריו שהם דברי טעם והרא"ש הסכים על ידן אלא שיש לדקדק בזה אם נדון כזה נקרא מיוחדת ומהרר"י עצמו חוכך בזה בסי' נ"ג וכת' ואם נפשך לומר דאין נקרא מיוחדת אלא פלגשו גמורה שנוהגין ביחד כדרך איש עם אשתו בלי שום בושה ואין חוששין גם אם יתפסו משא"כ בנדון דידן שלא היו יכולין לקלקל ביחד אלא לפרקים ובהצנע זה אינו דהא לא חילק רבי' שמשון אלא בין בא עליה פעם אחת באקראי ובין שהיא עמו בבית ואם אית' ה"ל לחלק כשהן דרין בבית אחד בין זונה שבא עליה בהסתר ובהצנע ובין פילגש שבא עליה בגלוי בכל עת שירצה אלא ששניהם בארוס וארוסה קמיירי שבא עליה בהסתר ובהצנע לכן לא היה יכול לתרץ אלא שאם היה רגיל אצלו בבית שדינן רוב בעילות בתריה עכת"ד

ואני אומר שוודאי חילוק גדול יש ביניהם שבנדון של הרא"ש הית' אצלו בביתו מיוחדת לו ולדעת כן הניחה בביתו שתהיה מיוחדת לו ואם הית' מפקרת עצמה גם לאחר ודאי שהיה דוחה אותה ממנו אך הוא לא היה חושש שמא יתפסו אבל אחרים היו יראים שמ' יתפסו עמה גם היו יראים מאותו ר' שמואל עצמו שזכר שם שהיתה אצלו בביתו משא"כ בנדון דידן שהוא ואחרים שווי' הם שיראים מאביה ואמה ואנשי ביתה ומה שהביא ראיה ממה שלא חילק רבינו שמשון בע"א אינו ראיה כלל שהרי הוא הוצרך לחלק בין ההי' דארוס דפ"ק דכתובת ובין ההיא דארוס דפ' אלמנה ולכן איכא למימר שר"ש ס"ל דארוס וארוסתו אינן חוששין שמא יתפסו ומה בכך אם יוודע לאנשי הבית שזינת' עמו בוודאי יחפו עליהם כי משלהם הם אוכלים ולשמא תתעבר לא חיישי כלל דאשה מזנה ומתהפכת ומזנה כל היכא דלא ניח' לה שתתעבר ואפשר דלא חייש גם אם תתעבר כי ראוי' הי' אליו אלא שאכלה פגה