חוט השני ל

שאפשר שהריב"ש סובר כהרמב"ם מ"מ גם הרשב"א מודה בדבר זה וכמו שיתבאר לקמן ואפי' אם יש עדים שבא עליה נראה שהוא נאמן לומר שזינת' גם עם אחרים כמו שנאמן להכחישה היכא דליכא עדים. ולאחר שנתברר כל זה א"כ דברי מהרמא"י הן כפשטן שאפי' אם עד אחד מעיד שהוא בנו בוודאי כגון שהוא אומר שבא עליה שמעון והעד מעיד שלא היה באותו פרק בעיר מ"מ הוא נאמן כשמכחישו ובהא דייקינן הא אי איכא תרי המעידי' שהוא בנו הן נאמנין שהוא בנו וע"כ אתה צ"ל כן שהרי כל דברי ההגה"ה מוסבין על מ"ש אם אינו מודה שהוא בנו דהיינו שמודה שנבעלה לו אלא שאומר שאינו בנו וע"ז קאי ההגה"ה א"נ ה"ק ואפי' הית' מיוחדת לו והוא טוען שאינו בנו שלא בא עליה אינה נאמנת עליו ואפי' ע"א אינו נאמן הא תרי נאמנין כשהוא טוען שלא בא עליה וכל זה איירי שאינו טוען שזינת' עם אחרים אבל אם טוען שזינת' עם אחרים א"נ בדיימ' פשיט' דלא מחזיקינן לי' כבנו גם אם יש עדים שבא עליה והפירוש הראשון נראה עיקר ואין נפקות' ביניהם לענין הפסק ואפשר שמהרמא"י היה גורס בדברי נ"י ואפי' בפילגש המיוחדת לו אינה נאמנת עליו כשמכחישה ומילתא באפי נפשה הוא וכן מורה המשך לשון ההג"ה דאיירי בהכחשה

כתב עוד בסי' ל' שיש מקשים על דבריו מתשובת ריב"ש סי' מ"א שכתב ואפי' אם נודע שבא עליה שמעון והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה הרי אפשר שנתעברה מאחר דכי היכ' דאפקרה נפשה לגבי שמעון מפקרא נפשה לגבי אחריני כדאמרינן בסוף אלמנה לכ"ג בחד לישנא גבי ארוסה שעיברה אע"ג דהתם לארוס היתירא ולאחרים איסורא כ"ש הכא שהאיסור שוה לכל וא"כ אע"ג שהיא טוענת ברי ושמעון שמא הא קי"ל מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור דחזקה דממונא עדיף ואעפ"י שהיא נאמנת להכשיר הולד אינה נאמנת להוציא ממון מחזקת שמעון כו' הרי כתב בפירוש שאפי' אם נודע בעדים או בהודאת עצמו שבא עליה לא נאמינה שנתעבר' ממנו כיון שאין שמעון מודה לה שהוא בנו דע לך שפירוש זה הוא טעות מפורסם דא"כ לא ה"ל לפסוק ההלכה בפשיטות לפי שאינן אלא דברי הרמב"ם בלבד והרשב"א והרא"ש חולקין עליו וה"ל להביא דברי הרמב"ם והרשב"א ולהכריע ביניה'. שנית אין הנדון דומה לראיה שהרי הראיה שהביא מארוסה שעיברה דלישנא בתרא שפירושו הוא שאין כאן עדים שבא עליה ואינו מודה שבא עליה וגם לא הודה שהוא בנו. שלישי' שאם דעתו הוא שאפי' בא עליה בוודאי לא נאמינה א"כ אתי' דלא כמאן שהרי אפי' הרמב"ם מודה בוודאי שבא עליה ולא דיימ' מעלמ' דבתר דידי' שדינן לה ונדון דהריב"ש הוי נמי ודאי שבא עליה ולא דיימ' מעלמ'. רביעי' תרתי דסתרו אהדדי הוא סובר כהרמב"ם וכלישנא קמא ומביא ראיה מארוסה שעיבר' שהוא לישנא בתרא לכן נ"ל שמ"ש ואפי' אם נודע לא ר"ל שנודע ע"י עצמו או ע"י עדים אלא בקול בלבד לפי שהמעשה ההוא שנשאל עליו לא היה קול זנות עליה לא ממנו ולא מאחר רק הרה לזנונים ועל זה השיב שאין להאמינה אפי' אם היה קול יוצא אבל אי הוה עדים בהא לא קמיירי ותלי בפלוגת' דהרשב"א והרמב"ם ובאמת ריב"ש סובר כלישנא בתרא שהביא בתשובותיו עכ"ד

ועתה הבט וראה איך נשתבש מאוד בדברי התשובה ואעתיק כאן לשון התשובה מה שלא העתיק הוא רק העתיק קצת ממנו בסי' כ"א וקצת בסי' נ"ח כי במחילה מכבודו שלש פעמים טעה החכם הפוסק בתשובה הנזכרת טעותי' גדולים ומפורסמים ולכן אעתיק שאר הלשון ואבארנו וז"ל ועוד דאפי' באשתו העומדת תחתיו ומשמשתו וילדה האמינו תורה לאב לומר זה אינו בני וממזר הוא דקי"ל כר' יודא וכו' וכיון שכן שמעון נאמן בטענתו ואין מזקיקין אותו לשבועת היסת שהתורה האמינהו עכ"ל לענינינו. וביאור דבריו הם כבר נתבאר לעיל שאע"פ פ שהוא מודה שבא עליה נאמן הוא לומר שזינת' גם עם אחרים ואינו בנו לענין ירושה אפי' אי לא דיימ' מעלמ' והוא הוא הענין שחידש לנו הריב"ש ג"כ בתשובה והנה נזכר בלשון השאלה שטען שמעון שלולא שהיה יגור מפני פחד אויב שמא ילך ולא ישוב לביתו הייתי אומר לך ממי את מעוברת אינך בושה להשליך עלי תזונותך עכ"ל ועל זה השיב הרב ז"ל בתביעת סרח עם שמעון אם היא תובעת הדברים שחייבה תורה למפתה אין בדבריה כלום לפי שהיית' גדולה ומחלה ואם היא תובעת משמעון שהולד הוא שלו ושיטפל בו גם בזה אין ממש בדבריה כיון שהוא כופר שלא בא עליה מעולם ואפי' אם היה מודה שבא עליה הן ע"י עדים או ע"י העדאת פיו והיא טוענת ברי שהיא מעוברת ממנו כיון שאין שמעון מודה לה בזה פי' בזה דייקא דהיינו שאינו מודה לה שהיא מעוברת ממנו שהרי טען שלולא שהוא ירא מפני פחד אויב היה אומר לה ממי היא מעוברת ולכן הוא נאמן שהרי אפשר הוא שדבריו אמיתיים דכי היכא דמפקרא נפשה וכו' ואע"פ דלא שמעינן דדיימ' מעלמ' מ"מ הוא נאמן לומר