חוט השני כב

נדה והוכרח לפרש כן דאי בהוד היא שהית' נדה תיפוק לי' שיצאה בלא כתובה מחמת הודאת' אפי' לא הוחזקה נדה שהרי היא מודה שהכשילתו ואע"ג דאין אדם משים עצמו רשע מ"מ נאמנת היא לענין שתפסיד כתובתה דגבי ממון ודאי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכ"כ הר"ן שם ודברי הראב"ד שחולק בזה תמוהי' הם מאוד דהא אמרינן בסוף נדרים האומרת טמאה אני לך יש לה כתובה במאי עסקינן אילימ' באשת ישראל אי ברצון כלום יש לה כתובה וכו' ושמעינן דלא אמרינן אין אדם משים עצמו רשע לענין ממונא וכל המחברים פוסקים דאשת ישראל שאמרו נבעלתי ברצון אין לה כתובה אם רצה להוציאה ולהכי פרש"י ששכיניו הודיעוהו שהיא נדה והיא מכחשת וש"מ דהא דרב יודא איירי במכחשת ואע"פ שהיה אפ"ל דלא מייתי הא דרב יודא אלא דסמכינן אחזקה אם הודית לענין מלקות אבל לענין שתצא שלא בכתובה סמכינן אפי' בכופר' לא מסתבר למימר הכי דכיון שסומכין על כפירת' שלא ללקות משום דאפשר דקושטא קאמרה ומה שלבשה בגדי נדות הוא מפני איזה טעם שהיה לה כמו כן נסמוך עליה שלא תצא שלא בכתובה וכמ"ש התו' והרא"ש והר"ן באם רצת' להאכילו דבר שאינו מעושר שלא הפסידה כתובת' משום שיש לדונה לכף זכות דמציא אמרה משחקת הייתי בך וכשהיית בא לאכול הייתי מונעך שאנו מחפשים לה כל זכות שאפשר לה לחפש שלא תאבד כתובת' וכ"נ דעת כל המחברים שהביאו דין זה של הוחזקה נדה ולא זכרו דבעינן שתודה שהיא טמאה לאחר מעשה בענין שיתחייב בעלה מלקות עליה

ועוד דעכ"ח צ"ל כן דאי לא תימא הכי היכא משכחת מלקות כלל שהרי לא הוי התראת ודאי אלא התראת ספק שהרי אפשר לו שיעבור על דברי העדים ואפ"ה לא יתחייב מלקות וכגון שתכחיש אח"כ החזקה וכמו שהיא מכחשת עתה וכ"ת ר' יוחנן לטעמי' דס"ל התראת ספק שמיה התראה כדאי' בפ' קמא דשבועות דף ג' וכן ס"ל נמי לרב יודא אבל לריש לקיש דס"ל התראת ספק לא שמיה התראה ל"ק מידי דהא ס"ל נמי דאין שורפין וסוקלין על החזקות כדאמרינן בפ' עשרה יוחסין דף פ' אמר ר"ל לא שנו אלא בקדשי גבול אבל ביוחסי' לא ור' יוחנן אומר אפי' ליוחסין ואזדא ר' יוחנן לטעמי' וכו' דמ"מ קשה התינח לפרש"י שפי' ליוחסין להשיא הבנות לכהני' אבל לפר"ת שפי' אבל ליוחסין לא ר"ל שאין שורפין וסוקלין על החזקות קשה דמאי קמ"ל ר"ל הא אפי' אי סמכינן על החזקה מ"מ אין שורפין וסוקלין על החזקות משום דהוי התראת ספק ועוד דבירושלמי איכא מ"ד דגם לר"ל שורפין וסוקלין על החזקות וז"ל ר' יוסי בש"ר זעירא איתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל ר' יוחנן אומר הורגין על החזקות ורשב"ל אומר אין הורגין על החזקות ר' יוסי בן ר' בון בשם ר' זעירא כל עלמא מודי שהורגין על החזקות ומה פליגי בשרפה ר' יוחנן אמר הורגין על החזקות ואין שורפין על החזקות רשב"ל סבר כשם שהורגין וכו' עכ"ל וסברא ראשונה היא כדעת ר"ת וסברא שניה היא כדעת רש"י וא"כ קשיא לריש לקיש איך הורגין על החזקות הרי הוא התראת ספק ולא שמיה התראה ואין לך התראת ספק גדולה מזה דמסתמ' היא עומדת בהכחשתה לעולם כמו שהיא עומדת עתה שהרי אפי' באל תותיר חשבינן לי' התראת ספק וכן בשבועה שאוכל ככר זה היום משום דלמא עדיין יאכל ואעפ"י שיש לומר שאם יעשה כל היום כמו שהוא עושה עתה דהיינו שהוא יושב ובטל מן האכילה א"כ יעבור על האיסור ואפ"ה חשבינן ליה התראת ספק דשמא יעשה מעשה ויאכל ולא יעשה כמו שעושה עתה שהוא יושב ובטל כ"ש בנדון דידן דהוי התרא' ספק אלא ע"כ צ"ל דהוחזקה נדה בשכינותי' בעלה לוקה עליה אפי' אם תאמר האשה אח"כ טהור' אני כי בתר חזקה לחודי' אזלינן וממילא כיון דאתמ' גבי הדדי מלקין על החזקות וסוקלין ושורפין על החזקות ודאי בחד גווני איירי דאל"כ הוי לי' לפרש בהדי' ועוד דלא מסתבר לחלק ביניהם בין מית' למלקות דאין טעם לחלק ביניהם וש"מ שא"א להכחיש החזקה כלל אבל אין להביא ראי' דאי ס"ד שאם אמרה אח"כ טהורה אני אין לוקין אף באומרת טמאה אני לא הוי לי' ללקות דאין אדם משים עצמו רשע די"ל דזה לא מקרי שהוא משים עצמו רשע דבלאו הכי הוא רשע מפני החזקה

והנה יש מקום להביא ראיה להפך דאין החזקה מועלת אלא במודה שהרי בירושלמי שכתבתי לעיל הביאו ראיה ממקלל אביו והתם אילו אמר בני זה ממזר הוא מסתבר שהוא נאמן להצילו ממות דכמו שהוא נאמן עליו לענין יוחסין אפי' כשאנו מוחזקין בו שהוא בנו כמו כן הוא נאמן עליו לענין זה שלא יתחייב מית' וא"כ אף אנו נאמר דכל מ"ש הורגין על החזקות אינו אלא במודים אבל כל שמכחישין החזקות אין הורגין וכ"ת דחזקת אב הוא כשאומר זה בני וכשר ואעפ"כ אינו אלא חזקה דמאן לימא לן שהוא בנו אלא שהחזקה הוא שהוא בנו כיון שנולד מאשתו ותו לא מהימן לומר בני ממזר הוא כמ"ש ר' ירוחם בשם הרמ"ה ומוכח בסוגי' פ' י"נ אמר בני הוא וחזר ואמר