חוט השני יח

דרבנן נ"ל שלא תצא שראוי לצרף יחד כל הטעמים שכתבתי. ולא באתי לידי מדה זו לחלק בין היכא שהיה משומד בשעת נישואין או לא כי נ"ל עיקר דעת ר"ח דמית' מפלת וכדרב' וכ"פ הרא"ש וכן נראה דעת מהרא"י בספר תרומת הדשן סי' רכ"ג ולכן אין חילוק ביניהם

יג. כתב הטור סי' קי"ט כתב הרשב"א האומר למי שחשוד לאכול גבינה של גוים קנה לי גבינה כשרה מן המומח' וכו' עד הביא לו מנחה בשם א' מן המומחין נאמן שאינו חשוד להחליף וק' לי הא דקאמר נאמן שאינו חשוד להחליף דהאי טעמ' שייך לעיל ג"כ גבי האומר קנה לי גבינה וכו' ואמאי לא כתבו לעיל והיה אפשר ליישב דהאי שאינו חשוד להחליף קאי ג"כ אקנה לי גבינה וכו' והאי דקאמ' ליה הכא משום שרצה לחלק אח"כ בין שאינו חשוד על הגזל לחשוד על הגזל אבל אינו כ"כ מיושב על הדעת. ועוד קשה דקאמ' ואם אתה חושש שמא משלו הוא נותן לו אין אדם עשוי וכו' טפי הל"ל מטעמ' דקאמ' גבי קנה לי גבינה דחזקה לא כיחש לו שירא שמא ילך וישאלנו דזה הטעם שייך יותר במתנה דבמתנה הולך ומחזיק לו טובה. ועוד קשה דבמתנ' לאשמועינן חידוש' דאפילו כשלא אמר בשם א' מן המומחי' אלא אמר מומחה א' שלח לך ולא פי' מי הוא המומח' דאפי' הכי נאמן דלאחלופי' או שמא נתן לו משלו ליכא למיחש מה תאמר שמא מי שאינו מומח' נתן לו והוא אומר שמומחה נתן לו במתנה להא ג"כ לא חיישינן דמה לו להכחיש בשאין לו תועלת בשלמ' כשאמר לו לקנות מן המומח' ובא ואמר מן המומח' קניתי אינו נאמן דאמרינן לא בעי טרח נפשיה ולקנות מן המומח' אלא מן הראשון שבא לידו קנאו ומ"ה אינו נאמן אבל גבי מנחה דלא שייך האי טעמ' ודאי דנאמן לכך היה נלע"ד לדחוק הלשון ולומר דהביא לו מנחה בשם א' מן המומחין אין הפי' שאמר לו בשם מי הוא המומח' דא"כ היה ראוי לומר הביא לו מנחה בשם פלוני מומח' וכמו שכתב לעיל גבי קנה לי גבינה ועוד לאשמועינן רבות' אפי' כשלא א"ל מי הוא המומחה וכמו שכתבנו למעלה אלא ודאי כך פי' [וכן כ' בש"ך עכ"ה] שהבי' לו מנחה ואמר א' מן המומחי' שולח לך ואיני נזכר מי הוא וה"א שודאי לא יהא נאמן דמ"ה לא הזכיר שם המומח' לפי שהחליפו ולא יבא על האמ' לעולם דבשלמ' גבי קנה לי גבינה לא חיישינן לשמא החליף דכיון דאיירי שאמר לו מפלוני מומח' קניתי ונאמן מפני שירא שמא ילך וישאלנו מטעם זה ג"כ לא יחליפנו שירא שמא ישאל איזה מין גבינה נתן לו ויבא על האמת מה שאין כן במתנה דאיירי שלא אמר לו מי הוא הפלו' מומח' ומזה הטעם ג"כ הוכרח למנקט דוקא הטעם דאין אדם עשוי ליתן מנחה וכו' ולא מצי למנקט טעמ' שירא שמא ילך וישאלנו וכו'

יד. כתב מהר"י קארו בש"ע סי' קפ"ט סעיף י"ז וז"ל כל וסת שנקבע מחמת אונס אפי' ראת' בו כמה פעמי' אינו וסת שמפני האונס ראתה קפצה וראת' קבעה לה וסת לימים בלא קפיצות כיצד קפצה בא' בשבת וראת' דם ולאחר כ' ימים קפצה בא' בשבת וראתה דם ולאחר י"ט ימים קפצה ביום השבת ולא ראת' דם ולאחר השבת ראתה בלא קפיצה הרי נקבע א' בשבת אחר עשרי' שהרי נודע שהיום גרם לה ולא הקפיצ' וכו' נראה מכאן שמהר"י קארו פסק כדברי הרמב"ם בפ"ח מהלכות א"ב דסובר דלישנא בתרא פליג אלישנא קמא בהני תרי לישנא שהביאו סוף פ' ראשון דנדה וכמו שהסכי' הרמב"ן וה"ה ופסק כלישנא בתר' דלא אזלינן בתר קפיצה דכיון דיומ' דחזאי לא קפצה איגלאי מילת' דיומ' הוא דקא גרם לחוד ובסעיף כ' כתב באותו סי' בש"ע ז"ל אבל אם פיהקה ב' פעמי' בר"ח ובפע' הג' פיהקה בכ"ט לחודש ולא ראתה ובר"ח ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק של ר"ח שפיהוק של אתמול גרם לראיי' של ר"ח ע"כ וברור דמהר"י קארו פסק כאן כלישנא קמא לקולא בוסתות דרבנן וא"כ דברי מהר"י קארו זרים עד מאוד דהא כל הפוסקי' הרא"ש והטור וסמ"ג והרשב"א שפוסקי' להקל בהני תרי לישנא לענין קפיצה פוסקי' נמי הכי לענין פיהוק דילפינן פיהוק מקפיצה ומהר"י קארו פסק כהרמב"ם וכלישנא בתר' לחומרא לענין קפיצה ובפיהוק פסק להקל כלישנא קמא וליכא לחלק בין וסת דקפיצה לוסת דגופ' לענין זה דוסת דקפיצה הוי מחמת אונס משא"כ באונס דגופ' וכמו שחולק הרשב"א בת"ה והביאו מהר"י קארו בד"ה ודע שאע"פ וז"ל שם ומה ההפרש שיש בין וסת זה לוסת דקפיצות שאינו נקבע אלא בהרכבת ימי' וכמו שכתבנו לעיל התם הוא דעיקר הראי' אינו אלא מחמת האונס וכל שתקבענ' מחמת האונס לא קבעה לה וסת אבל וסתות דגופ' אדרב' האורח הוא דגרם למקרי' כמקרי' המתילדי' ממות' הליחו' והדמי' והלכך אפי' בלא הרכבת ימי' קבע לה וסת ע"כ דהכא לא מצינן לחלק הכי דהא דחילק הרשב"א אינו אלא בקביעו' הוסת כשראת' ג' פעמי' ותיכף