חוט השני יז

ונישאו ונמצאו אלו איילונ' תצא מזה ומזה וכל הדרכי' האלו בה ויהיב טעמ' בגמר' משום דמיחלפ' באשה שהלך בעלה למ"ה וכן פסקו הפוסקי' שם ובפ' האשה רבה וההיא איירי אפי' כשיש לה בנים דהא אחד מי"ג דרכים הוא שהולד ממזר ש"מ שלא חשו ללעז הבני' כלל ביבמה שנשאת לשוק וכבר כתב נ"י בשם הריט"ב טעם לדבר בפ' האשה רבה וז"ל וכ"ת כיון שנישאת ברשות ב"ד אין אסורה על בעלה אלא משום דמיחלפ' באשה שהלך בעלה למ"ה והיא גופא קנסא דרבנן שעשאוהו כמזיד והחמירו עלי' בסופ' כדי להקל בתחילתו והאיך נקל כל כך ולא ניחוש ללעז הבני' שחוששין לו בכל מקום בכל מאי דאפשר ותירץ ז"ל שכל מידות חכמים כך הם שלא לחלוק בגזירותיהם ותקנותיהם דאי לא לא קיימי כלל ומה שהקיל באשה שהלך בעלה למ"ה משום עיגונ' חייב אותה להחמיר ולגזור כל הגזירות הללו ובדבר כזה אין לנו לחוש ללעז הבני' אלא במקום שיבואו להוסיף בהן איסור שאינו עליהם כההיא דג' גיטין פסולו' וכו' עכ"ל הנה מבואר נגלה שאין חוששין ביבמה שנשאת לשוק מפני לעז הבנים מיהו ודאי הבנים בעצמם כשרים הם כיון שלדעת הרי"ף והרמב"ם אינם ממזרים אפי' בשאר יבמה שנשאת לשוק ואע"פ שלדעת התוספ' והרא"ש הם ממזרי' אבל בנדון זה דעת הגאוני' עם דעת הרי"ף והרמב"ם הוי אינהו רובא ואע"פ שאין טעם שוה מ"מ מצטרפין וכמו שכתב מהרי"ק בתשוב' והביא ראיה מפ"ב דחולין

האמנם אחרי העיון מצאתי זכות אליה שנוכל לומר שלא תצא מפני הבני' לפי שאפ' שאילו הירושלמ' והרא"ש האומרים שאם עבר על דעת ב"ד מוציאין ממנו לא איירי אלא כשאין לה בנים אבל כשיש לה בנים לא ס"ל הכי וכיון דאשכחן שחשו חכמים בכל מקום לכבוד הבני' אפשר שגם פה חשו לזה כ כיון שאינו אלא תקנה דרבנן שיהיה דין אם עברה על ציווי ב"ד כאילו לא נשאת ואע"פ שראינו שלא חשו ללעז הבני' ביבמ' שנשאת לשוק היינו היכ' שהוא דין גמור שתצא אז לא חשו אל הבני' אבל כאן שמן הדין לא תצא אלא שאנו מחמירין עליה מפני שעברה על ציווי ב"ד לא נחמיר היכא דאיכא בנים ואע"פ שיש לדחות דהא איכא למימר דהיכ' שעברה על ציווי ב"ד דין גמור הוא שתצא כמו ביבמה שנשאת לשוק מ"מ נ"ל עיקר כמו שכתבתי דבשלמ' גבי יבמה שנשאת לשוק ה"ט דגזר' משום דמחלפ' באשה שהלך בעלה למ"ה אבל הכא כיון שאם לא עברה על ציווי ב"ד לא תצא ולא אמרינן דמיחלפ' וכי בשביל שעברה על ציווי ב"ד נאמר דמחלפ' ואיך יגרום העברינות את החילוף הא ודאי לא מסתבר' ועיקר תקנה זו כשזכר' בירושלמי הזכרו אצל דיני' אחרי' דלא שייך בהו חילוף כלל ובודאי ה"ט הוא מפני החצופ' או מפני דאל"כ לא הועילו חכמי' בתקנתן ולכן נאמר שלא החמירו אלא כשאין לה בנים וסברא נכונה היא

ועוד יראה ראיה מדברי הריב"ש שכתב בסוף דבריו שהעתקתי לעיל וז"ל ועוד לפי שאף הנוסחא אחרת שכופין כיון דמשום קנסא הוא י"ל דהיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר דחידוש הוא ולא גמרינן מיני' ועוד דהתם שאני דמחזק לי' לחשדא עכ"ל ולכן איכא למימר גם בנדון שלנו כיון דלא אתמר ובאמת שטעם זה חלוש מאוד לפי מה שכתבתי לעיל שנראה מדברי הרא"ש דחשיב לי' סברא מעליית' ולא חידוש כיון שלא הביא ראיה לדבר ועיקר מה שסמכתי על דבריו הוא הטעם השני שהוא טעם נכון ודמי קצת להא דאמרינן פ"ב דיבמות דבעי לאתויי ראי' דהמוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר לא יחזור דאם החזיר תצא מהא דהנטען מן האשה שכנסה שיוצא וקאמר' ולא היא התם אלומי' אלמי' לקלא הכא אמרינן קם ליה בקלא ולית' ע"כ. ואע"ג דהאי סברא דאלומי' אלמי' לקלא לא מהני אלא בנטען דהוי חשד גמור הואיל והוציאה בעלה מפני זה אבל בשאר חשדות לא מהני כדאמרי' התם דבכולהו חשדי הוי דינא שאם נשאת לא תצא ויליף ליה מדינא דנטען מן השפחה ונשתחררה דאם כינס אינו מוציא דברננה לא מפקינן ה"נ ברננה לא מפקינן היינו לענין זה לא מועיל שיהי' דינן שאם נשאת תצא אבל החומר' שזכר בירושלמי שאם עברה על ציווי ב"ד שתצא איכא למימר שהוא מפני דאלומי אלים לחשד' וג' מחלוקת יש בדבר בנטען מן האשה שיש חשד גמור מאחר שגירשה הבעל וגם אלומי' אלים לקלי' אמרינן דאם נשאת תצא כיון דאיכא תרתי לריעות' אבל בשליח שהבי' גט בח"ל ובחכם שאסר האשה בנדר ובהנטען מן השפחה כיון דלא הוי אלא חדא ריעות' דאלומי אלים לחשדי' וכן במוציא אשתו משום ש"ר דלא הוה אלא חדא לריעות' מאחר שהוציאה הבעל לפי סברת המקשן שם בפ"ב דיבמות כמ"ש התוספ' ולכך אם נשאת לא תצא ומיהו אם עבר על ציווי ב"ד אמר הירושלמי כיון דאיכ' חדא לריעות' תצא אבל בשאר דוכת' דליכא אפי' חדא לריעות' אפי' אם עברה על ציווי ב"ד לא תצא כן נ"ל לדעת הריב"ש וכיון שאין כאן אלא איסור וקנסא