חוט השני קסד

הרבה לא הוי סי' מובהק. הרי דמ"ש וה"ה לרושם שבגופו קאי אדלעיל אמ"ש דחוטמו עקומה הרבה הוא סימן מובהק ור"ל דגם ברושם שבגופו וכו' הוי סימן מובהק. וזה מוכרח בדבריו שהרי סיים אבל שניים וכו' לא הוי סימן מובהק. ואם אית' וכן שניי' וכו' (דה"א אפי' רושם בליט' דומית דשיני') מבעי ליה ותו דמאיזה טעם (דסימני מראה עשוין להשתנות) לא יהיה סי' מובהק ומנ"ל לדמותו לחוטמו עקומה מעט ומה שייכות ויחס יש מזה לזה (כבר כתבתי דאזיל לי' בשיטת ב"י ומפני שכתב בסמוך דאחוטם עקום יש חילוק בין מעט להרבה כתב אבל שניי' וכו') וק"ל. ואין זה צריך לפנים ופשוט הוא מאוד בדברי מהרמא"י ולענין שאלה דשאילנא קדמיכון בדבר האשה הנצבת עמך בזה הנה באמת אין לי פנאי להשיב על כל פרט ופרט ועכשיו הוא שקריתי ושניתי ושלשתי כתביך

ומה אעשה והאהבה עזה קלקלת השורה להאריך לפתות ולסיים בברוך באהבה רבה אהבת עולם אהבתיך ותחילה אומר כי טעו הב"ד על אשר גבו העדיות ולא הזכירו בחתימתן שלא התירוה על העדים ההם בעת ההיא ומאיזה טעם דחיישינן לקלקולא כמ"ש הריב"ש והביאו מהרמא"י בהג"ה בסעי' ה' בכן עתה ברוך ה' לא תוציא העדיות הללו מתחת ידיך עד שתכתוב עליהם כדברי' האלה ואשר כתבת וז"ל משא"כ באוכלין דלא חיישינן לשאלה וכו' וכן דעתך בסוף כתבך להתיר באמת מתוך הפנקס דלא מושלי אינשי ולדמותו לטבעת וארנקי תשובתך ע"ז מבוררת בפסקי מהרא"י סי' קס"א וז"ל רק טבעת כיס וארנקי ואוכף כדמפרש בהו תלמודא אמאי לא חיישינן בהו' לשאלה אבל שאר כלים דלא מפרש תלמודא מסתמא אין לנו לבדות סברא מלבנו ולומר דאף בהו לא חיישינן לשאלה וכו' וגם שם דעת שפתיו ברור מללו וז"ל וכל העדיות שהעידו על סימני כלים לא דקדקתי כלל בהם לצדד בהם אפי' לצרפן לסעד ולסיוע לשאר אומדנות וכו' הרי שלא רצה לדקדק בהם כלל ואף שכת' שנחלקו עליו קצת מ"מ הלכת' כמהרא"י דפסקינן כוותי' בכל מקום ועוד דבתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכת' כבתרא וביותר בכאן נדון דידן שראה וידע דעות החולקי' עליו בזה וגם מהרש"ל כתב בא"ו שלו שאין לזוז מדברי מהרא"י שרוב תלמודא קבלה

ועוד דלמאי דפסקינן סי' דרבנן לא שייך ה"ט כלל בכלי' דחיישינן נמי דדלמא אתרמי כיס ככיס או טבעת כטבעת ואין מובהקות בכלי' כמו שיתבאר בס"ד. ועוד אומר אני דלדידן לאו לשאלה לחוד איכא למיחש אלא ה"ה לכל כיוצא בזה וא"כ ה"נ כבר אפשר שעמד עליו ליסטים מזוין ולקח ממנו כל כליו אף מה דלא רגילי אינשי לאושלי וכל הנמצא אתו והוא הוא שנהרג ובעל האשה אזל לי' לעלמא מחמת כיסופא שהעמידו ערום וכי הא דאמרינן בההוא גברא דבשלהי הלולא. אתלי נורא בגוני' וכו' חזו גברא חרוכא דשדי ופיסת' דידא דשדיא דאמרינן האי גברא חרוכא דלמא אינש מעלמא אתי לאצולי' וכו' ה"ה דכל שאפשר לחוש חיישינן לדעת הפוסקי' דפסקו כן כרב חייא בר אבין וה"נ לדס"ל דאין סומכין על סימני כליו. והא דמהדרינן חמיר בסימני אוכף ולא חיישינ' כ' הך חששא התם לענין ממונא הוא ואיסורא שאני ובלאו הכי צריך לחלק כן מכמה טעמים וכמ"ש גם התו' שם להדיא והא דפריך התם מהא דמהדרינן חמור בסימני אוכף ולא פריך דניחוש לגזילה דאוכף ותו לא מתרצא גזילה במאי דמשני לא מושלי אינשא אוכפא וכו'. הא ל"ק דהת' אליבא דרבא קיימינן ורבא הא לית ליה ההוא חששא גבי גברא חרוכא וי"ל דה"ה דלא חש לגזילה אבל לפי מאי דק"ל כרב חייא בר אבין דחש שכן פסק הרי"ף ה"נ באיסורא בכה"ג מחמרינן וחיישינן דמ"ש כן נראה לכאורה ואולי דהיינו נמי חד טעמא דסתם הב"י דבריו ולא כת' להתיר בסימני כלים אפי' בכגון טבעת וארנקי ואין תימא בזה אהפוסקים דלא חיישינן לשאלה דאינהו ס"ל סימנים דאוריית' וא"כ איכא נמי מובהקות בכלים לדדהו וכדבעינן למימר קמן בס"ד ואפשר דחששא דשאל' גרע דמ"מ הל"ל לבעל לבא דליכא כסופא משא"כ הת' גבי גברי חרוכא והכא נמי בגזילה י"ל דאיכא כסופא וי"ל לגזילה חיישינן טפי אבל באמת אין נראה כן דעת הפוסקי' הנמצאים ביד' דא"א דלא לישתו' חד ולכתבי' להך חששא ובאמת צ"ע לע"ד דקשה לחלוק אבל ספרי אין אתי לדקדק ולחפש בדברי הפוסקי' ותשובותיהם וגם כל אשר כתבתי רובן בעל פה

ועכ"פ נראה ברור דלדס"ל סי' דרבנן חייש' עו' כמה חששות מלבד חששא דשאל' וכדבעינן למימר עו' קמן בס"ד וכנראה מדברי הר"ן שהביא הב"י שכתב וז"ל יש מי שאומר דלמסקנא לא חיישינן נן כלל ואפי' ממשאיל לשואל וכו' עכ"ל הן אמת שחבור הר"ן לא נמצא אתנו במלואו ועל כן אין אנו יכולין לעמוד על בירור דבריו אלה אבל