חוט השני קנח

בתר טעמא שכתב שם דלכך כת' זמן כדי לברר מאימתי מתחילי' זמן השלשי' יום ולכן לא אמרינן שהקנה לו תיכף אבל הכא א"צ לזמן שהרי המית' מבוררת הזמן ופשוט הוא. ועוד דכ"ע מודו דהיכי דהוי בקנין שזכה תכף בגוף הקרקע וכל זה מבואר בסי' הנז' ומעכשיו יש להסתפק אי הוי קנין הגוף בלא פירו' ראוי או מוחזק ולא ראיתי לפוסקי' שדברו בזה ונ"ל ראיה דה"ל מוחזק דקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וא"ל דמ"מ לא הוי מוחזק ממש דהא תניא בס"פ השולח בכור נוטל פי שנים בשדה החוזרת לאביו ביובל ואע"פ שלא היה של אביו אלא הגוף כי הפירות היה של הלוקח מ"מ מקרי מוחזק לגבי בכור ה"ה נמי מקרי מוחזק לגבי אשה וגובה כתובת' ממנה וזה נראה לי ברור ותמיה לי על הרמב"ם שלא הביא בריית' זו שאין עליה חולק שהרי הביאה רבא בגמר' להביא סייעת' מינה לר"ל דקי"ל כוותיה בהא דהוא חד מן תלת שמעתת' דקי"ל כוותיה. ולא מצאתיו בפ"ב דהל' נחלו' גם בהלכו' שמיטה ויובל לא מצאתיו אבל מ"מ נ"ל דהכי הלכת' ועוד יש להביא ראיה ממ"ש מהרמא"י בא"ה סי' צ' כתבו לה מורישיה קרקע מחיים ופירות לאחר מות' הבעל יורש אותה קרקע ממנה עכ"ל ונ"ל שר"ל אם כתב לה מורישה קרקע מהיום ולאחר מיתה ואעפ"כ הבעל יורשה ש"מ דלא ה"ל ראוי ועוד יש להביא ראיה ממ"ש הטור בסי' הנז' אם אמר נכסי לפלוני ואחריו מעכשיו ליורשי ומתה בתו בחיי אותו פלוני ה"ל מוחזק ובעל הבית יורש והרי לך מבואר מ"ש ופשוט הוא. אח"כ נתעצמו עוד לדין מי יתן המס או מי שיש לו קנין הפירות או מי שיש לו קנין הגוף והארכתי במקום אחר להביא ראיות דהמס מוטל על הבית בשביל הפירות ולכך קונה הפירות נותן המס כ"ד אברהם שמואל בכרך

צד. עד שטר מכירה והוא שהרשה את חבירו לקנות את ביתו מן הגוי סיקריקון והיודי המוכר היה חייב להקהל יר"ה ולאותו יודי הקונה ג"כ רק שהקהל אין להם לא שטר ולא שום דבר רק פירסו' בעלמא שהוא חייב להם והתרו הקהל ביודי שלא יקנה אותו אם לא שיבטיח לסלק אות' מחוב שלהם והבטיח להם בתקיעת כפם ועתה לא אבה לסלק אותם כי השטר היה לעת ההוא בתיבת הראשי' ולא נודע לאיש מקומו איו אבל עתה שנמצא השטר יאמר כי התקיעת כף הית' בטעו' כי אלו היה לעת ההוא השטר בידו לא הוצרך לתקוע כף להם כי איך יוכל אחר לקנותו מיד גוי ומורשה הקהל טוען כי בלי ספק השטר בא לתיבת הראשי' להיות בידם למשכון עד שיסלק ויפצה אותם. הנה הדין הזה יש לו סעיפי' רבי' לאורך ולרוחב בראשונה יש לברר אם לא היה שום שטר בעולם אם יוכל אחד לקנות את הבית מן הגוי משום סיקריקון. וב' אם עניני הקהל אין צריכין שטר ואם יכול אחר המתעצם עמהם לטעון שמא פרע לכם או להד"ם במקום שאין הענין מפורסם כל כך. שלישית אם יוכל אדם לומר שת"כ היתה בטעות ובאונס וכיוצא בו. ד' בשטר שבא ליד אחד ומצאו בתיבתו אם יוכל לטעון עליו בטענת שמא בא לידו בתורת משכון וכיוצא בו אלו הכללים המצטרכי' לדין זה. ולספק הראשון ידוע בשמעת' דהנזקי' אמר רב יוסף אין דין אנפראות בבבל מ"ט כיון דאיכ' בי דואר ולא אזיל אימא אחולי אחיל ומפורש דין זה יפה בח"ה סי' רל"ו דיש רשות ביד ישראל לקנותו. לספק השני נ"ל שהם אינם נאמנים לומר שלא נפרעו כי יש דעת שיש חילוק בין הנהוג שכשיחיד דן עם רבים שהוא מתפיס משכון להם ובין מה שאומרים שהקהל הם מוחזקים כנגד היחיד וכן חילק ביניהם מהרמא"י סי' ג' וטעם הדבר שהנחת המשכון הוא בכל דין מהדיני' דהא ילפינן לה מהא דקדרא דבי שותפא לא חמימי ולא קדירי ולכן אין הנחת המשכון רק שיזדרז היחיד ההוא בדבר ויבקש הדין מהב"ד אבל מה שהקהל הם מוחזקי' אינו אלא במס דיליף לה מהר"ם מהא דאמרינן מוהרקי בטפסרי דמלכא מונח וא"כ בנדון זה אינם מוחזקי' כלל. ועוד שגם אם היו עניני מסים שנתחייב להם בשביל מסי' נ"ל שאינם מוחזקי' כלל נגד הלקוחות והגע עצמך דאפי' נאמנות בפירוש יש דיעות שלא יועיל נגד הלקוחות. לספק שלישי הא פשיטא לי שאם יכול לברר שת"כ היתה בטעות שמועיל לו וכמ"ש המרדכי בהנזקי' במי שדחקו את חביריהם בתפיסה עד שקבלו עליה' חרם שהשיב הר"ם שאותו חרם כחרס הנשבר ולא אמרינן אצל יודי אגב אונסי' גמר ומקני וכמו שחרם ושבועה באונס אינו כלום ה"ה נמי בטעות דכל טעות חשבינן לאונס כדאמרינן ליביה אונסי' ומה לנו לחפש זה בפוסקי' והלא משנה שלימה היא נדרי אונסי' מותרים. וכיון שהיה ידוע לכל שנאבד השטר לעת מן העיתי' פשיטא דאין לנו ראיה גדולה מזה. לספק ד' נ"ל ג"כ שהבית בחזקת הלוקח ולא יכולי' לטעון שמא בא לידם בתורת משכון כיון שכת'