חוט השני קנד

נגד דעת האוסרים בהגמ' ותוס' מ"מ כדאי הוא הזקן ר"י מינץ לסמוך עליו דיעבד אם נשאה כבר ולא ידע שהיא הרה לזנונים שא"צ לפרוש מ"מ המעיין בתשו' מהר"י ווייל סי' ע"ג יראה שהוא מחמיר מאד אפי' היכא דאמרינן שהוא בנו ודאי ליורשו כגון ששניהם מודים כהאי נידון דמשרת הנ"ל מ"מ בעי המתנה כ"ד חודש ואפי' היה שוגג שלא ידע שהוא מעוברת וכאותה נידון דמצאה נפוחה בליל השמחה נהי דגט לא בעי אבל מ"מ בעי הפרשה לעיר אחרת וגם יעשה שבועה שלא יבא אל המקום ההוא עד תום כ"ד חודש ומ"ש וצדדנו להקל ע"פ תשובת ר"י מינץ עשינו כדי להמליץ על מנהגן של ישראל באיזה מקומות דאינן חוששין להפרישם דהמלמד סניגורא על ישראל לצדקה וזכות יחשב לו ומ"מ יישר חילך וזכאי חולקך אשר שמת אל לבך ועלה על דעתך לחקור ולפשפש במאורעות אלו מאין יצא להם ההיתר ואלהא קדמא ובתרייתא יפוש חילך לאורייתא ויסגי יומך בשלותא למיחזי כינוש גלוותא כ"ע אבוך דרחים לך יתירתא שמשון דרשן בכרך

פט ילמדינו אבי מ"ו ויוריני פשר דבר במשנה ל.ש דריש פרק מי שקינא בסוטה דף ל"א שלמדו החבורה בבה"כ ביום אתמול מי שקינא לאשתו ונסתרה וכו' שלקח הרמב"ם עצמו לצד אחר ותפס פי' זר שפי' אפי' שמע מעוף הפורח על הטומאה קאי וכן עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה פירש טומאת זאת הנסתרת דלא כפי' הרע"ב ורש"י דהכל קאי על הסתירה הנזכרת ודלא כפי' התוס' דל"ג במשנה ונסתרה ולבסוף פסק כר"י וזה אי אפשר בשום פנים לומר אם קינא לה ונסתרה ע"פ עדים וישאו ויתנו בטומאתה מוזרת בלבנה שיתן לה כתובה שהרי הלכה כב"ה דס"ל בפרק ארוסה מתו בעליהן עד שלא שתו לא שותות ולא נוטלות כתובת' ונמצאת זאת החוטאת נתפרסם גם טומאת' נשכרת נא יוציאנו מכ"ת בקיצור שורתיים מן המבוכה כי ללמוד אני צריך זמן ומן התימא על הרב הגדול בעל תי"ט שדרכו לחפש בכל החורים וסדקי' של מפרשי המשנה ומבאר איזה מקום שמחולקי' שלא הרגיש בזה כלל: תשובת א"א זלה"ה

אין לתמוה בזה דכן העלה הרמב"ם להלכה בספרו וכן פסק בש"ע וסברה הוא דמוזרות בלבנה הוי רק קלא בעלמא ואינו יכול להפקיע כתובתה אלא בעד אחד כדאי' במשנה הסמוכה אבל מ"מ מועיל הקול שלא יוכל להשקותה דאין משקין אלא בלא נודע שום רמז כלל מענין הטומאה והוא נעלם מעין כל ולא בא לשמע אוזן ונאסרה עליו ע"פ הקושי והסתירה דהוי כעדים ולא ס"ל להרמב"ם לפרש כפירש"י והרע"ב כיון דהם מפרשים אם אינו רוצה להשקותה יוציא ויתן כתובתה מאי אתא לאשמועינן הלא כבר תנינא לעיל אמר בעלה אינ' משקה נוטלת כתובה ולא שותה ואי בא להשמיענו דאפי' ספירה מעוף הפורח אוסרתה עליו דצריך להוציא כבר שמענו ריש המס' ושם ה"ל לר"א לומר ומשקה ע"כ שמא או ע"פ עוף הפורח וכן ר"י ה"ל לומר ומשקה ע"פ שנים או ע"פ מוזרות בלבנה כמ"ש התוס' דאם אין כאן עידי סתירה אלא מוזרות בלבנה היתה שותה ומה דאמרינן במתה בעליהן דלא נוטלות כתובה התם שאני דמיתת בעלה גרם שלא להשקותה אפשר דמשמיא קנסוה שלא לגבות כתובתה כדאמרינן ביבמה קטנה דמנטרא ליבם גדול דניזונה משלה אחר ג' חדשים הראשונים משא"כ הכא דמניעת ההשקאה הוא ע"י קול שיצא על הטומאה מש"ה לא מפקינן כתובתה אלא דוקא בעד ומה שתמה על שלא הזכיר הרב בעל התי"ט מזה הוא תמיהא קיימת בפרט אחרי רואו דפסקינן כן להלכה בש"ע

נא אל יחר לא"א ואדברה נא אך הפעם אמת הדבר כי לא חשתי לעיין בפסקי הש"ע בזה ומ"מ אכתי לא פלטי מתמיהתי כי לא יתכן שתסתור ע"פ עדים גם יצא עליה קלא בישא מהנהי מוזרות בלבנה ותהיה כתובתה קיימת והרי בקינוי וסתירה לחוד תנן מתו בעליהן וכו' הפסידה כתובתה דקי"ל כב"ה ומה שביקש לדמות זה ליבמה שנפלה לפני יבם קטן דמשמיא קנסוה ה"נ לא דמי כלל דהתם קי"ל בכל יבמה שאין לה מזונות אחר ג' חדשי' ואחר שהדין כך שייך ביבמה הנ"ל אע"פ שאין העיכוב מצדה מן שמיא וכו' משא"כ כאן אין נאמר טעם שעל כן הפסידה כתובתה מפני שנאמר מן שמיא קנסוה ונהפך הוא שאין לומר קנסוה אלא א"כ הדין פשוט שהפסידה גם בש"ס נתן טעם דב"ה ס"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי דומה ופי' רש"י שעליה להביא ראיה שלא זנת' וש"מ דהיינו טעמא שתיכף אחרי סתירת' הפסידה כתובת' ועתה עיינתי בא"ה סי' קט"ו ס"ח כתב בהדיא קינא לה ונסתרה תצא בלא כתובה ואחרי רואי דברי הש"ע סי' קע"ח סי"א שעליהן רמז מכ"ת והן הן דברי הרמב"ם גדלה הפליאה בעיני דסתרי פסקי הב"י אהדדי מלבד מה שצ"ע בב"י סי'