חוט השני קמא

רויה יתנו לשמו הודיה ה"ה אהו' מחותני האלוף המרומם יושב בשבת תחכמוני דקרי ותני ומתני מכל מילי מעליותא הני החכם הכולל כמהר"ר ליפמן יצו

כתבו דמ"כ קבלתי סמוך לפורים ת"ך זמן משתה ושמחה והנוגשים אצים. לאמר כלו מעשיכם להניח ברכה אל בתיכם בכן לא היה לי פנאי לעיין היטיב בדבר השאלה והנפסק עליו מהגאון הרב דק"ק ורנקפורט רק בדרך העברה עודנו הבשר בין שיני שמתי עליו עיני ואע"פ שדברי הגאון עולים יפה שאין להוציא ממון מכח אומדנא בזמנינו מ"מ יש מקום עיון בדבריו כיון דהנתבע הודה שלא קנה כי אם ח"י כ"י לא מצי לחזור ולטעון אחר דנפיק מבי דינא שקנה יותר והיה ראוי להוציא ממנו המעות שקיבל מאותן הכ"י שהן יותר על ח"י דהודאת בע"ד בטענתו הראשונה שקנה ח"י כמאה עדים וע"כ המותר גנוב הוא אתו ואין זה נקרא אומדנא רק הודאה אפי' אם הונח שאין הטענה שנייה סותרת הראשונה אלא מוסיף עליה כדאי' פ' חזקת ומודה נהרדעי היכא דא"ל של אבותי שלקחוה מאבותיך דחזר וטוען פרשב"ם ומהימן דאינו עוקר דבריו הראשונים כלל אלא מוסיף עליהן וכתבו התוס' מספקא לר"י היכא דנפיק לבראי וחזר ואתא לב"ד אי מצי למימר הכי עכ"ל והכא נמי כבר נפיק מב"ד אחר טענתו הראשונה ואף את"ל כיון דמספקא לר"י לא מפקינן ממונא מספיקא מ"מ זה שהוכחש על טענתו הראשונה בעדים ומעשה ב"ד שמכר יותר מחמשי' מלבד מה שגבה הוא בעצמו דהוחזק כפרן אפי' על ח"י לא מהימנינן ליה ואפי' בשבועה ונהי דעכ"פ קנה מהאלמנה כמשמעות החלטה והתובעים לא יוכלו לטעון טענת ברי כמה קנה ומספיקא לא מפקינן ממונא מ"מ לא שבקינן ליה ח"י כ"י אלא פחות מהן כיון דהוחזק כפרן אמנם הרב הנ"ל כתב דמ"מ אפשר לתרץ דיבוריה ר"ל דיכול לומר מה שהודה על ח"י היה כוונתו על ריבוי בעלמא דלא יתמהו שגבה הרבה כ"י דעכ"פ קנה ח"י אבל לא נתכוין שלא קנה יותר כההוא דאמר של אבותי ולא של אבותיך אלא שהעלים מלהודות יותר מפני שחשב שלא יתודע להתובעים מאותן כ"י שמכר אלא על אותן שגבה לבד ועכשיו שנודע להם יכול לטעון אמת שקניתי יותר אלא שלא רציתי לגלות תחילה מה שאין אתם תובעים זהו נ"ל כוונת הרב הנ"ל שכתב שאין להוציא ממון כלל והאמינו בשבועה דס"ל דלא הוחזק כפרן והדבר צריך תלמוד ואין לי פנאי כעת בפרט שכבר יצא הלכה למעשה ומי יבא אחרי המלך אמנם קשה הדבר מאד בעיני היאך אפשר לו לישבע שכל מה שגבה ומה שמכר מן הכ"י קנה כולם מהאלמנה ולשון ההחלטה מכחישו שכתב בו איזה כ"י וסך מרובה כזה אינו בכלל לשון איזה כמו שכתב מ"כ אא"כ נאמר שהאלמנה מכרה יותר ממה שנחלט לה ולדעתי היה ראוי לחקור ולדרוש מאוד מאין באו להאלמנה כל כ"י אלו דדבריה מכחישין לשון ההחלטה דהיא אמרה כמהור"ר מיכל ז"ל האט עטליכי כ"י פאן מיין שטיף טאכטר גנומן ובהחלטה כתוב רק נמצא תחת ידי איזה כ"י ורשימה השייכי' לבעלה משמע שהיו מופקדים ביד הרב ר' מיכל גם בלשון שנשבעה על כתובתה לא דקדקה יפה כמו שנראה בכתב הרב ר' גרונם שנשבעה שלא גבתה כולה עד עתה רק מה שנתן לה האב"ד ז"ל משמע אבל מקצתה גבתה קודם שנתן לה האב"ד וראוי לה שתשבע שלא גבתה כולה ולא מקצתה גם שלא גנבה משל בעלה ולא לאחר מותו כדאי' בנוסח שהעתיק הב"י ס"ס צ"ו וממ"נ חזינא דאיכא גנבי הכא או האלמנה או בנה חורגה ואף אם ישבע הנתבע כמו שפסק הרב, מורנקפורט עדיין לא יצתה האלמנה מידי חשד וראוי לחקור אם נשבעה תחילה כלל אותו הלשון שכתוב בב"י ואם לאו תשבע עדיין כן כדאי' בסי' הנ"ל ואע"ג דאין האלמנה מבי דינא דמר ולא יוכל להשביעה מ"מ כל זמן שאינה נשבעת כהוגן איכא למימר דבנה חורגה בקושטא משתבע שכל הכ"י שגבה דמיהן ושמכר כולם קנה מהאלמנה אלא דמכוער הדבר כיון דכתב בשטר החלטה שהוקם שטר על אותן כ"י מסתמא נזכרו שמה מספרם ואותו שטר לא נראה ולא נמצא ביד הנתבע ועל דבר שהנתבע מכחיש לדיין אחד בעיקר הטענות ודאי לאו כל כמיניה מאחר שכתב מ"כ דמשעה ראשונה כתב כל טענותיהן מרצון שניהם מיהו ה"מ אם באותו מעמד שכתב מכ"ת טענותיהן חזר וקרא הטענות בפניהן כדאי' בסמ"ע סי' י"ז כדי שיהא נוח דעת בעל דין ולא יעלה על לבם שמא הדיינין ישאו ויתנו בדין ולא הבינו טענתן ועוד שמא באמת הדייני' לא עמדו היטב על דברי טענותן וכששונים לפני הבע"ד יעוררו אותן לומר כה וכה היו טענותיהן עכ"ל משמע דאם לא חזרו הטענות בפניהן יכולין אח"כ להכחישן ולומר שלא טענו כך מכ"ש שיכולין להכחיש דיין אחד אפי' כתב טענותיהן יאמרו שלא הבין ולא כיון יפה בלשונו ומה דמייתי מ"כ ראיה שהדיין נאמן על כתיבתו ממ"ש סי' צ"א ס"ד בהג"ה דיכול לישבע על מה שמצא כתוב בפנקסו