חוט השני קלו

גרשום דבכל עוז יש להפך בזכות בעלי תשובה ממנו למדתי וכן עשיתי להכניס בעלי תשובה תחת כנפי השכינה ולא לרחק בשתי ידים כמו שעלה על דעת איזה אנשים דגדולה בושה שהחריבה את בתינו וזה כבר קיבל כדי בזיון וקצף שהוצרך לברוח מן הקהילה ע"י קלא בישא דנפיק עליה הסתיר פניו מכלימות רבים דדמיא ליה כאלו נשפך דמו כד אזיל סומקא ואתי חיוורא וכל העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ואף גם זאת שהרחיק נדוד והלך בגולה למדינות רחוקות כדי לשוב לדת אמת גלות מכפרת עון ועוד הוא צווח ככרוכיא שרוצה לברר בעדים ובראיה שעשה וקיים כל סדר התשובה שנפסק עליו מפי מורה ובירור זה בעצמו הוא רע ומר וקשה עליו מאד להטלטל בהליכה ובחזרה יותר משני מאות פרסאות ברגליו לאתויי ראיה ועדות וכל זאת לא שוה לו רק שיוכשר לבא בקהל ה' כמעולם אין ספק שגם טלטול זה נחשב לו לכפרה גדולה ואילולי בירור זה לא הייתי מאמינו על התשובה שאומר שעשה כיון שלא הודה מעצמו על חטאיו אין כאן פה שאסר הוא הפה שהתיר אלא נתגלה קלונו (ושאלו) ע"פ עד אחד ואע"ג דבשבויה כתב הרמב"ם אפי' עד אחד מעיד שנשבית היא נאמנת לומר טהורה אני במגו שהיתה מכחשת את העד לומר לא נשביתי שאני הכא דירא להכחיש את העד כיון דהוא מילתא דעבידא לגלויי בהמשך הזמן ואע"פ דבשבוייה שרינן אפי' במילתא דודאי עבידא לאגלויי כמ"ש עדים בצד אסתן ותיאסר שאני התם דבשבויה הקילו כדאי' פ"ב דכתובות אבל כיון שרוצה לברר שעשה תשובה ע"פ אותו בירור ניקום ונסמוך אבל אם לא יברר שכבר עשה תשובה כמו שפסקו עליו לא היה נ"ל להכשירו ע"י תשובה שיקבל עליו לעשות מהיום והלאה דמיחזי כתשובה של רמיה כדי להחזירו לאומנותו כדאשכחן בההוא טבחא דנפיק טריפה מתתת ידיה בפרק זה בורר אבל מדברי מהרש"ל דלעיל מוכח דאפי' כשאומר למיעבד תשובה מכאן ואילך מכשרינן ליה ומייתי נמי עובדא דההיא טבחא ומסיים וז"ל א"כ משמע להדיא אי לא דחיישינן לאערומיה אפי' ברבי טופריה ומזייה הוי מכשרינן ק"ו בתשובה אחרת שהוא מסגף נפשו בתעניות ויסורים שראוי להכשירו ולא אמרו שאין לו תקנה אלא היכא שאינו רוצה לסגף נפשו ואינו יכול לסבול יסורים בגופו כי הוא מרכי הנפש ובעלי התענוג ותדע שאם תאמר אפי' בסיגוף יסורים הוא קמערים אין לדבר סוף ק"ו שיערים במה שיוצא טריפה מתחת ידו אלא דלא מחמרינן כולי האי מאחר שעשה הפסד בממונו ונטרד ממקומו ק"ו סיגוף הנפש ועור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו עכ"ל ואע"ג דבתשו' הרא"ש דמייתינן לעיל פסק דלאו תשובה מעליות' מה שעשה בצומות שנה תמימה בה"ב דאפשר שהיא תשובה של רמאות כההוא טבחא דנפיק טריפה מתחת ידו וכו' והשתא אפי' מה שעשה מעצמו חשו לתשו' של רמאות כ"ש זה שלא עשה מעצמו אלא מחמת העונש שהטלתם עליו עכ"ל אין זה סותר לתשו' מהרש"ל דהתם היה הש"ץ מכחיש ואומר בשבועה לא חטאתי אלא אם נראה בעיניכם שחטאתי כיון שענשתם אותי הריני מוכן לעשות תשובה משא"כ בתשו' הרא"ש נתברר בעדים אותו מעשה רשע שהעיד שקר בשביל ממון להתיר א"א לעלמא ואפ"ה לא ביקש מעצמו לעשות תשובה עד שהענישו אותו הציבור ודחאוהו ודאי רמאי ובנידון דידן ג"כ ליכא למימר כיון שלא ביקש למיעבד תשובה עד אחר שהעבירוהו הוי של רמאות דהוא עומד וצווח שכבר עשה תשובה לכך לא ביקש לעשות עוד תשובה להבא אלא לפי דברי הקהל שאינם מאמינים לו מבקש לחזור למיעבד תשובה יתירה והיה ראוי לסמוך על תשובתו דלהבא אבל משום דאיהו גופיה קשיא מנ"ל שהאמתלא דהוא עומד וצווח שכבר עשה תשובה הוא אמת שעליה נסמך שלא לבקש תשובה להבא עד שהעבירוהו הקהל לכן הטלתי עליו לברר יפה שהאמת אתו שכבר קיים התשובה שסדרו לו ובזה יושקט תרעומת המצפצפים והמהגים הבאים לקנתר ולמצוא עילה לדחותו ביד חזקה שתים ואחר שיתברר לפנינו שעשה תשובה ראויה והגונה נראה שמחויבי' הקהל להחזירו לעבודתו ואע"פ שהתנו עמו כשקבלוהו וכן דרכנו להתנות עם כל ש"ץ ע"מ דלא יפוק עליה קלא בישא היינו בדבר עבירה דלא עביד עליה תשובה ואע"ג דמדברי א"ז דלעיל משמע דאפי' עביד תשובה מקרי שם רע על העבר שאני התם שהורה הלכה ע"פ הדין מה שפוסל בש"ץ דהכי מפרשי' בגמר' פרקו נאה שלא יצא עליו שם בילדותו אבל הקהל שהתנו סתם דלא יפוק עליה קלא בישא משמע בדבר שמץ שעדיין כרוך בו ולא נטהר ממנו דכל כה"ג הלך אחר לשון בני אדם מדלא אתני להדיא דלא נפק עליה קלא בישא מעולם גם א"א להתנות כן דאדם א' מאלף הנברר לחזן ימצא כן

ומה שטוענים קצת יחידים שאין דעתם נוחה בחזן זה כי כבר נבאש בעיניהם ונמאס ככלי אין חפץ בו מחמת קלא בישא ואית' בתשו' מהרי"ו סי' ק"ב שאפי' יחיד מוחה בחזנות כי בעינן שיהא מרוצה