חוט השני קכו

על הדרך תלינן שאותו יודי נהרג ודמיא ממש לההיא עובדא עכ"ל וא"כ כ"ש הכא כיון שרדף אחריו סמוך לאלתר וכתביו נמצאו אצלו תלינן בודאי שהשיגוהו

ואע"ג דמהרי"ו צידד תחילה להחמיר וחייש אפי' לגמלא פרחא אלא לבסוף ביטל דעתו מפני דעת המורה שכתב להקל וסמך על סברא זו שידעינן בודאי שאותו יודי היה על הדרך וצירף אליו עוד טעם דסימני בגדיו וסימני גופו בהדי הדדי מהני כמו שמצא בספר מתות אבל אנן לא סמכינן לצרף סימני כליו לשאר אומדנות כדאי' בפסקי מהרא"י סי' קס"א ובש"ע מיהו יש לצרף שאר אומדנות הרבה שהזכרנו ואם כל אלה לא יועיל הדרינן לכללים דהדבר ידוע שלא עבר שום יודי בדרך ההוא כמה ימים לפניו ואחריו לא היה קודם שנמצא לבד זוג א' אלי' ואשתו שהיו בוילפשבורג יום ד' כ"ד אב והעד מכירם ונודע שהמה עברו המים לגערמרשהיים כמ"ש הספנים וליכא למיפרך נהי דידוע ליושבי וילפשבורג שלא עבר שום יודי בדרך ההוא בימים הה' ללכ' לגערמרשהיי' ניחו' שמא עב' א' מגערמרשרשהיי' את נהר ריין ללכת לוילפשבורג ואותו אדם פגע הרודפי' והרגוהו וזה מהר"ם נאבד או נטבע לאו מילתא היא דהא הסיחו הערלים מכפר ריינסי שאותו יודי שעבר אצלם ופניו לנהר ללכת לגערמרשהיי' אותו השיגו הרודפי' והלכו עמו בדרכו ואף תשו' הרא"ש הנ"ל ס"ל דלא מחמרינן למיחש כולי האי אפי' בלא שיחת הערלי' הנ"ל ואע"ג דלא סגי בלאו הכי לסמוך בעיקר הדבר על הודאת הרוצח וילפינן מתשו' מהרי"ק והתם לא התיר אלא בצירף טעם אחר דהיינו שלא היה נחבל בפניו וגם היה גופו שלם וס"ל דבכה"ג מעידין עליו אפי' לאחר כמה ימים כסברת התוס' ואנן לא ס"ל הכי אלא כדעת האחרוני' החולקי' כדאיתא בש"ע מ"מ המעיין במהרי"ק ישכיל ויבין דלא צירף הטעמי' להדדי אלא התיר ע"פ סברת התוס' לחוד וע"פ הודאות הרוצח לחוד ואף את"ל דנסתלק לגמרי מהיתר טעם הראשון ונסמך העיקר על טעם התוס' נמצינו למידן דהודאות הרוצח מהני מפסקי מהרא"י הנ"ל דכתב וז"ל עדות חנוך שהעיד מה ששמע מפי הרב עירון אין נראה לסמוך עליו משום דאותו רב עירון שהגיד וסח ע"י שאלה סח ששאלו חנוך ואמר אם אמת הוא שהודה בעינוי על שהרג יודי וכו' משמע שאם היה הרב עירון מסל"ת בלא שאלה היה מתירין אשתו ע"י הודאת הרוצח אע"פ שע"י עינוי הודה די"ל שהוא משקר לסיבת קושי היסורי' דיבחר מחנק נפשו ולעבור חרב חדה על צוארו מלסבול עינויים גדולים ומרים (והרב בס' משאות בנימין חש לזו הסברא בסי' ס"ח ע"ש עכ"ה] כעין שאמרו אלמלא נגדוהו לחמ"ע וכו' אפ"ה משיאין ע"י הודאתו מכ"ש נידן דידן שהודה מרצונו אחר שנגמר דינו ועמד על הצליבה דלא חשב למצוא תועלת בהודאתו אי לאו דקושטא קאמר את"ל דעובדא דמהרא"י לא עינו ויסרו אותו על רציחה ההיא אלא נתפס על דבר אחר ועליה עינוהו להודות ואגב אותו דבר הודה ג"כ על רציחה זו אשר לא נשאל עליה לכן נאמן על אותה ההודאה כעין עובדא דהגהות מרדכי הנ"ל מ"מ נילף מהצד השוה להאמינו גם כאן בהודאתו מעצמו בלא עינוי וא"ל שירא פן יענוהו אם יכחש דהא באמת כיחש כל הזמן שנתפס ולא הודה עד שהושם החבל על צווארו

עד כאן העולה לדעתי למילף זכותא בשריותא דהאי איתתא בנושא ונותן בדבר הלכה אבל חלילה וחס לזרעא דאבא להחליט הדבר להתיר פשוט מכמה טעמים. הא' כיון שלא הגיע הדבר הזה לפני שום מורה ועדיין לא גילה איזו רב וחכם דעתו בזה ואנכי הוכרחתי להתחיל בהני מילי כיון שהפרצה בגבולי אפי' היה לבי בריא כאולם וידע ומבין בפוסקי' כולם וחריף ובקי כאחד מן הגדולי' לא הייתי חרף את נפשי לפתוח להקל להלכה וכ"ש למעשה כ"ש שאני מכיר את ערכי ויודע את מחשבי כבריה שאין לה עינים ויתוש קצוץ כנפיי' לא מצא בבה"מ ידים. טעם השני כי מזקנים אתבונן מי לנו גדול מהגאון הריב"ש ז"ל ראינו כמה האריך בתשובותיו ונוטה להחמיר וחולק על שכנגדו וסותר כל ראיותיו שצידד להקל ואומר לחוש לספק איסור דאוריית' וכרת ולבסוף קנטרו וכתב וז"ל אבל לפי הנראה רוב החכמים ז"ל הצרפתי' והאשכנזים מקילין בעדות אשה וגם אתה הולך בעקביהם ולא כן הגאונים ז"ל והמחברים והפוסקי' שלנו אבל הם מחמירין הרבה ודי לנו מה שהקילו בו חכמים עכ"ל. וגם מצאנו לחכמי אשכנז שלא אבו להקל ה"ה הגאון מהרי"ו הנ"ל כמה יגיעות יגע להביא ראיות להחמיר אלא שנתפתה לסוף ועבר על דעתו להסכים עם המורה להתיר ונתלה בצירוף טעמים ואומדנות והשיג עליו מהרא"י וכתב נראה דקשה לקבוע הלכה לדורות להתיר א"א ע"י צירוף אומדנות דכל חד וחד באנפי נפשיה לא מהני אע"ג דמשום עיגונא מקילין טובא בעדות