חוט השני קכא

כירה שכתב בשם סה"ם דפסק כר"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג דשרי דסתם מתני' כוותיה במס' תרומות עכ"ל. וטעמא דר"מ דמחלק בין מבשל במזיד למעשר במזיד היינו משום דבישל אסור מדאוריית' ותיקון תרומות ומעשרות לא נאסר בשבת אלא מדרבנן כדפירש"י בביצה ואין לומר מ"ש שאם עבר ותקנו י"ל בשוגג ומלת שאם עבר לאו דווקא שעבר במזיד ונאמר דלענין שוגג די לן להתיר לאחרים בו ביום אבל לא לעושי מזיד אלא גבי המזיד שוה במעשר להמבשל בשבת דאסור לאחרים עד הערב ולא לעולם ואתיא מתני' הנ"ל כר' יודא ואע"ג דלענין שוגג לא שוו תני להו יחד שוגג אטו מזיד ולכן פירש"י שבא אדם אחר ותקנו דאלו תקנו איהו גופיה אפי' בשוגג הוי אסור מיהו דלדידיה בו ביום לסברת ר' יודא א"א לומר כן דא"כ לא מצי הגמר' לאוכוחי דטבל מוכן לגבי שבת מדלא תני במתני' ה"ז מן המוכן לשון דיעבד למידק מיניה הא בשאר שני שבוע אין זה מן המוכן כדפירש"י דילמא משום הכי לא תני לשון דיעבד דלא פסיקא ליה הדיוק בשאר שני שבוע דלפעמי' מן המוכן אם תקנו אדם א' בשוגג ולפעמי' אינו מן המוכן אם תקנו אדם א' במזיד אלא ע"כ ס"ל להגמר' דאין חילוק במעשר בין שוגג בין מזיד לעולם הוי מן המוכן בשאר שני שבוע לאחרים בו ביום א"כ אף להמתקן עצמו שרינן במ"ש אפי' תקנו במזיד כר"מ וכ"ש המטביל כליו בשבת שהוא רק תיקון בעלמא וכ"ש טבילת נדה בשבת דשרי לכתחילה אף מדרבנן אלא שהאחרונים החמירו דיש להתיר בדיעבד

ועוד ראיה מתוס' שפירשו שאם בא אדם אחר ותקנו והן פסקו פ"ק דחולין כר"מ וכ"כ בטור א"ח סי' שי"ח בשמם א"כ אי בשוגג איירי הכא מ"ש שאם עבר ותקנו ה"ל לתוס' לפרושי שאפי' הוא עצמו תקנו הוי מן המוכן ושרי ליה לאלתר כר"מ דאמר המבשל בשבת בשוגג יאכל בו ביום בין הוא בין אחרים וכ"ש למעשר אלא ע"כ התוס' לא דייקו לשון שאם עבר ותקנו די"ל שעבר במזיד וס"ל לר"מ במבשל דאסור בו ביום אפי' לאחרים ובמעשר דקיל מיניה שרי בו ביום לאחרים וא"כ נחות חד דרגא דלדידיה מיהו שרי במ"ש וכל משמעות דברינו האלה לאסור עכ"פ בשבת האשה שטבלה מזידה בליל שבת הוא מצד החומרא להשוותה למעשר אבל לא מן הדין דהא כבר הזכרנו מהפוסקים דטבילת אדם מותר לכתחילה בשבת ולא דמי למעשר אלא שהאחרונים

אמנם בנידון דידן שהיה ליל י"ט אין לאסור אפי' במזיד באותו לילה אף אם נשויהו למעשר וראיה מתשובת הרשב"א סי' תשפ"ה והביאה הב"י בטור א"ח ס"ס תק"ג יותר באורך וז"ל ואע"פ שהקשו שם מהא דתנן המעשר פירותיו בשבת וכו' ואוקימנא בדאית ליה פירא אחרינא ותו אקשי מהמטביל כליו בשבת וכו' ואוקימנא בדאית ליה כלי אחרינא א"נ אפשר בשאלה אני אומר שלא עמדו דבריו במסקנא שהרי חזרו והקשו שם עוד מהמבשל בשבת בשוגג יאכל וכו' ופירקו איסור דשבת שאני ומסתברא ליה דהשתא דאתית להכי כולהו אינך נמי איסורא דשבת נינהו ובהני הוא דאסרי במזיד דידהו אבל בי"ט כלל לא עכ"ל וכן פסק שם הב"י בש"ע להלכה וא"כ כ"ש לענין טבילה בי"ט דקיל טפי ממבשל דהוי רק משום דמחזי כמתקן דיש להתיר במזיד לבעלה בי"ט כך נ"ל להלכה אבל לא למעשה כי ראוי להחמיר לעושי מזיד משום מיגדר מילת' מ"מ בנידון דידן שהיתה שוגגת אין פקפוק להחמיר ופשיטא שעלתה לה הטבילה של י"ט ומותרת לבעלה לאלתר ומכ"ש ענייה זו לשוא שמרה ופירשה עצמה מבעלה בי"ט בהא נחיתנא ובהא סליקנא דשריא לאחר י"ט בלא טבילה אחרת כ"ד יו' ו' אסרו חג הפסח תח"י לפ"ק הק' שמשון דרשן בכרך: וזאת אשר כתבתי לק"ק ורנקפורט להדייני' יצו

עא. אליכם אישים חכמי חרשים נבונים לחשים זרע קדושים כמלאכי תרשישים למשפט נגשים לבקרים מתחדשים בדברי כיבושים ה"ה יושבי על מדין דק"ק ורנקפורט יצו כל א' בשמו אקרא לשלום

הנחץ השאני לצאת מגדרי ולבא לפני מכ"ת בשורתיים אלו על כי הגיעני מכתב ידיכם קודש הבא באזהרה להאלוף יניק וחכים כהר"ר יעקב שפירא מחמת גיסו כהר"ר יצחק בהח"ר יוסף האמיל אשר יש לו דין ודברים עליו ומכ"ת רוצה להכריחו לילך אחר התובעו לק"ק ורנקפורט או תרשוהו למכור את הפקדון שבידו מכהר"ר יעקב הנ"ל והוא פליאה בעיני נשגבה אלמלא ראיתי כתביהם לא האמנתי הלא הדין פשוט דאין להכריח את התובע לילך אחר הנתבע אלא במקום שיכול לעכב מעותיו וכבר פסק בת"ה סי' ש"ה דאין לעכב ולעקל אלא בגברא אלמא דלא ציית דינא ואע"ג שהתובע בעצמו מוחזק מחויב לאהדורי אלא דמגו שלו לא הפסיד בשביל חזרתו ושם