חוט השני קיג

תימא דאיירי שאינו רוצה לישבע מ"מ ה"ל להזכירו שישבעהו ואם לא ירצה לישבע להוציאו וכו' ואי משום שכבר מושבע מהר סיני שלא יגנוב גם בנדון דידן כבר מושבע ע"פ דין תורה שלא ימכור על יד במקום שאינו שלו וכ"ש לחזור על פתחי ב"ב ואף את"ל דהאי איסורא לא משמע לאינשי שהוא מן הדין דקסברי כל ישראל יש להם חלק בכל המקומות לשוט אחר מחייתם לקנות ולמכור אפי' בגבול של חבירו משא"כ איסור גניבה ידוע מ"מ קשיא דה"ל לאשבועי להבא שלא יגנוב דקי"ל מגו דחשי' אממונ' לא חשיד אשבועת' וכתבו התוס' פ"ק דב"מ א"כ אמאי גזלן פסו' לשבוע' ותירצו בש' ר"י חס' הא דחשיד אממונא כשר לשבועה משום דשמא ע"י שבועה יפרוש מגזל משא"כ גזלן ודאי כמו שמממון אינו פורש ה"ה משבועה עכ"ל א"כ היה ראוי להשביע להבא למשרתו שהוא חשוד בעיניו על הגניבה דאז יפרוש ולא יגנוב אלא ע"כ אין הדין נותן כלל להשביע למי שחושש עליו שיזיקוהו ועדיין אין לו טענה עליו דהלה א"ל שמור לך שלא אזיקך וכיון שאין אדם דר עם נחש בכפיפה וזה משרתו דר עמו תמיד בבית א' א"א להשמר בכל פעם ממנו לכן יוכל להוציאו משא"כ מבני עיר אחרת יוכל להזהר היטב שלא יבואו ויעסקו בעירו וכן יעשו להשגיח על זה ולהתרות בהן שימנעו לבא ולסחור ואם יעברו יענישם כמ"ש לינקוט פיזרא וליתב אבל אין להכריחם שישבעו

ועוד נ"ל ראיה ממה דקי"ל דאין משביעין על ספק אפי' לשעבר וכ"ש להבא ואפי' חרם אין להטיל מן הדין על הנתבע בטענת ספק אלא חרם סתם על כל מי שיודע שחייב לו ואינו פורעו ק"ו שאינו יכול להכריח למי שהוא חשוד בעיניו בספק שיקבל בחרם על עצמו להבא וכ"ש שאין משביעין אותו. ועוד אני דן מן הסברא דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יתבוע את שכינו שישבע לו שלא יזיקנו בהיזק ראיה או שאר נזקי שכנים שאינו מרגיש בם לאלתר וכן בכמה עניינים ירבו השבועות בכל עיתים ושעות. ואין להאריך בשמועות, האל למושעות יצילנו מטעות וינקינו משגיאות ויורינו דרך הנאות ויעשה עמנו לטובה אות למהר קץ הפלאות הנלע"ד כתבתי שמשון דרשן בכרך חונה פה ק"ק ווירמיישא יו' ו' ל"ג בעומר תכג"ל

פסק הלכה למעשה במי שעמד לקרות בתורה ובירך וקודם שהתחיל לקרות נמצא פסול בס"ת והוציאו אחרת אם צריך לחזור ולברך הואיל ועדיין לא קרא כלום

סב. מעשה בא לידי פה ווירמש שעמד איש לקרות בתור' ובירך וקוד' שהתחיל לקרות נמצ' בס"ת או' א' נחלק לשני' שהי' פסול' והוצרכו להוציא אחר' ופסקתי שיחזור ויברך כעין שפסק בטא"ח סי' ר"ו דא' נט' בידו פרי לאכלו ונפל מידו צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו המין לפניו יותר כשבירך על הראשון רק שלא היה עליו דעתו לאכלו וכ"ש כאן שלא היה דעתו על ס"ת שנייה כשבירך וגם לא היתה לפניו אע"פ שבא"ח סי' קמ"ג ובטי"ד סי' רע"ט פסק דאם נמצא פסול בס"ת באמצע הקריאה גומר קריאתו בספר הכשר ומברך לאחריה ואינו מברך לפניה שאני התם שכבר התחיל לקרות בזו קודם שנמצא הטעות ובדיעבד עלה לו כמו שאר הקרואים שבירכו בה ואפי' קרא רק פסוק א' יצא ידי ברכתו דהא משה תיקן תלתא גברי לתלתא פסוקי ואע"ג דבימים ההם בירך רק הראשון לפניה ותו לא מ"מ שמעינן דאדם יוצא מצות הקריאה בפסוק א' אבל זה שלא קרא כלל על מה תחול ברכתו אם על הקלף או על הדיו דהא לא היה דעתו לקרות בס"ת אחרת ע"כ צריך לברך מחדש על השנייה ואע"ג דבטא"ח סי' ק"ם כת' וז"ל העולה לקרות בתורה והראו לו מקום לקרות ובירך על התורה והתחיל לקרות או לא התחיל והזכירוה דפרשה אחרת צריך לקרות וגלל הס"ת למקום שצריך לקרות בו י"א שא"צ לחזור ולברך וי"א שצריך עכ"ל הרי דהשוה בין התחיל לקרות או לא התחיל דלדיעה קמיית' אין צריך לחזור ולברך ולא אמרינן כיון דלא התחיל הוי ברכה לבטלה דעל מה תחול לא דמי דאית' התם בב"י דדיעה קמיית' אזיל בשיטת הראב"ד דלא ס"ל במאן דנסיב תורמסא ונפל מידיה לברוכי עליה מן תנינות מטעם דכל דמנח קמיה חיילא הברכה עליה תחלה ה"נ הא ס"ת קמיה ודעתיה עליה לכל פרשיות הכתובות בה גם אם לא גלל אותו ס"ת עצמו שבירך עליה תחלה אלא פתח ס"ת אחרת יש פנים להיתר כי אחר שהוציאו אותם שני ס"ת יחד לקרות אותם ב' פרשיות שהן ענין היום יש לומר דמנחי קמיה הוי ודעתי עיליהו עכ"ל וזה לא שייך בנידון דידן דלא הוי מנחי קמיה ס"ת האחרת כשבירך על הראשונה ולא עלה על לבו שימצא פסול בס"ת ויצטרכו להוציא ס"ת אחרת גם כבר נדחה הוראה ההיא בב"י שכת' וז"ל ובפוסקי' פסקו כההוא דנסיב תורמוסא לחומרא וכמ"ש בסי' ר"ו ולפי דבריהם בההוא עובדא דס"ת צריך לחזור ולברך עכ"ל והוא דעת יש אומרים הנזכר התם בש"ע ומצאתי להרב בעל ט"ז שכת' בטי"ד סי' רע"ט בשקלא וטריא דידיה אם