חוט השני קיא

בסברא דהא אפי' חכם שאסר ע"פ שיקול דעתו וחבירו נושא ונותן עמו עד שמחזירו מהוראתו כתב בעל שפתי כהן בסי' הנ"ל דאפ"ה אין להתירו כיון שאינו מבורר הטעות ע"פ סוגיין דעלמא דלא אזלא כוותיה ולא חיישי' להפסד ממון של ישראל על כן גם זה הדיין רוצה שיהיה דינו קיים מפני הבושה אפי' נראה לו עתה דטעה בסברא הראשונה דטענת הבושה דמיא לטענת חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ואולי שלכך תולה הדיין הזה מיאון החזרה בזילותא דבי דינא כדי לעכב על חבירו שגם הוא לא יחזור משום שינוי דעתו כיון דמעיקר' דמילת' הוא שיקול הדעת דלא אשכחן ביה סוגיין דעלמא דפשטה דחד לאו כל כמיניה לחזור אח"כ מדעתו הראשונה דזהו ודאי זילות' לבי דינא להכריע פעם בכה ופעם בכה דא"כ אין לדבר סוף. א"כ הוא נראה דודאי יוכל לעכב על חבירו אפי' אם הטענות ותשובות ביד חבירו ורוצה לשלחם למורה צדק יכול למחות בידו דזה דומ' לשודא דדייני דקי"ל בחו"מ סי' כ"ג (דמ"ש) נסתלקו מלפניו אינו נאמן וכת' בסמ"ע דאינם רוצים לדון מחדש לפני דיין זה או דיין אחר שמא יפנה דעתו וכו' ודינא דהני אם כבר נסתלקו שיתפשרו אהדדי או מחלקין אותו ביניהן ואם הא' מוחזק אמרינן לשני המע"ה עכ"ל

ואחשבה לדעתי דאירע עובדא הדין באתרא דלא שכיחי רבנן שאין מבין מהות הפסק וטעותו אם הוא בדב' משנ' או בשיקול הדע' המבור' או בשיקול הדעת סתם ובכה"ג ראוי למנהיגי המדינה או העיר לכוף לשלוח הטענות והתשובות לפני ב"ד הגדול אשר יוכשר בעיניה' או בעיני בע"ה ואותו המורה יבין וישכיל הדברי' על נכון ועל פיו יקום כל דבר אבל מה שכתב מכ"ת שיראה בעיניו שהדייני' ישלחו ג"כ פסק דינם כתוב וחתום לאותו גדול ואם יכריע אותו גדול שיש טעות בדין שפסקו הדייני' צריכי' שני דייני' הקודמי' לבא עליהם עוד הפעם על החתום ולית' בכתב ליד זה הצועק שהדין הראשון נעשה בטעות אלא כך הן הדברי' כמו שיכריע דעת גדול הדור עכ"ל ובמחילה מכבוד מ"כ הפריז מאד על המדה כי די לנו להעמיד משפט הזה על תילה באמת וצדק לקיים מ"ש אל תעשו עול במשפט אבל מה לנו להכלים הדייני' בבושה כפולה הא' שישלחו למורה פסק שלהן שהוא מוטעה. הב' אשר אח"כ יודו בכתב ידם שטעו בדין ויסתרו דבריהם הראשוני' מפי עצמן חס ליה לזרעא דאברה' גדולה הבושה קשה ובמערבא זהירי באחוורי אפי ובזה בירך הקב"ה ותני בה ולא יבושו עמי לעולם כדאי' במ"ק

סא ובמילתא תניינא דשאיל מר בענין בר מתא דמצי מעכב אבר מתא אחריתי שלא להתעסק שם היכא דלא שייך בכרגא אפי' אם הערלי' פותחים לו להביא סחורה לביתם אם זה מותר או אסור ודן ע"פ הסברא דבכל ענין אסור גם כאן דלא מצינו חילוק זה בפוסקי' קמאי ובתראי וכו' עוד צידד להחמיר דאף אם הנכרי מרצה שלא לעסוק עוד בעירם שהקהל טוענים אין לנו להושיב שומר עליך בכל עת שתהא בהחבא להתעסק ואנחנו לא נדע דמחויב אותו הנכרי לקבל בחרם ובשבועה שלא יעסוק עוד שם עכ"ל בשינוי קצת לשון לאהבת הקיצור. אנחת לן חדא ואקשית לן חדא דבדין הראשון ודאי לא יועיל רשות הערלים ולדעתי הוא נלמד ממ"ש מהרי"ק בתשו' סי' קנ"א לענין הבא לדור ולהתיישב בעיר שלא מרצון יושביה ולמיהב כרגא כא' מהן וז"ל אבל אם יוכל לסגור לפניו הפתח שלא יבא פשיטא ופשיטא שהרשות בידו דאטו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא כשם שהוא רוצה לבא בע"כ של יושבי העיר ע"י השר כן יעכבו גם הם על ידו ע"י השר שלא יבא ויישר כחם עכ"ל והוא שלא כדעת ר"ת והרא"ש דס"ל דאי בעי למיהב כרגא ולהיות כא' מבני העיר לדור שם רשאי ולא מחינן בידיה כמו שנזכר גם בש"ע דעות האלו ומהרי"ק הכריע כרש"י ורמב"ם דפירשו דוקא אם היה שייך מקדם בכרגא כמו שהביא שם בארוכה ומ"מ לא נתן תיפלה להשר המקבל היהודים אחרים משום דמסתמא לא להראשונים לבדם ניתנה הארץ מידו לשבת בה אלא יכול להוסיף דיורין כל שעה אבל בסי' קפ"ו כת' דאם השר ביאר לתת חק הישוב לראובן לבדו ושלא יכול שום יודי לבא לדור שם בלי רשות ראובן כן יהיה וכן יקום וגם השר עצמו אסור לשנות וז"ל שם והרי לך בהדיא שזכה ראובן הישוב מכח קנינו מן השר לדחות כל היהודים מעליו ומאחר שכן הוא אם הוא כדברי ראובן שמעולם לא נתרצה שתנתן דת ליעקב להלוות שם בלתי לו לבדו ולא לבניו כמבואר בטענות פשיטא שלא היה כח ביד השר להרשות אחר זולתי יעקב לבדו כאשר נתרצה ראובן שהרי כבר זכה ראובן בישוב ונתן הכסף וקם לו וכל קנינו של א"ה אינו אלא בכסף ובכה"ג לא שייך לומר דינא דמלכותא דינא וכו' עכ"ל א"כ כ"ש שאין הערלים שבעיר יכולין