חוט השני קי

שם בישראל ה"ה האלוף המרומם המופלא הרב המעולה. כמהר"ר ליפמן נר"ו ר"מ דק"ק אויא י"ץ

כתבו דמכ"ת קריתי ושניתי ונדרשתי לאשר נשאלתי להשיב מפני הכבוד באשר לא היה לי פנאי בעת היות מ"כ עמי במחיצתי להאריך עמו בדברים בשקלא וטריא אמנם לא יכולתי להשיב פניו ריקם באשר העלה מ"כ הדברי' בכתב והניחם אצלי לעיין בהם לעת הכושר כן עשיתי שלא לסרב לגדול ומעסקיי בשאר לימודים נפניתי ולדבריו חשתי ולא התמהמהתי לרוב טרדותי ובקיצור העליתי וזה יצא ראשונה מ"ש מ"כ וז"ל ב' דייני' שנתבררו לישב בדין לדון בין הצדדים ודוקא דין ולא פשר כלל והנה פסקו מה שפסקו ואח"כ צעק בע"ד א' ואומר שנראה לו שהדין הוא דין טעות וכן הסכים עמו דיין א' אלא שחבירו שישב עמו אינו רוצה לשמוע לו כלל ואמר מאחר שכבר נתנו הפסק דין לכל צד בכת' הוי זילותא דבי דינא וכו' עכ"ל

הנה כפי אשר דקדקתי בלשון מ"כ במקומות הרבה נראה דעדיין לא קם דינא אלא שהדייני' מחולקין אם לחזור הדין או לא על כן נפלאתי על מ"כ שהרבה דברי' ללא צורך במה שכתב וז"ל מאחר שקבלו שני הצדדים את הדייני' לדון ולא לפשר א"כ ודאי קבלום לדין צדק ולא לדין טעות ומעוקל עכ"ל משמע שאם קבלום בין לדין בין לטעות אין הדין חוזר וזה אינו אלא אחר שכבר קם דינא דהוי כמו דיעבד אבל אם עדיין לא קם דינא ונתברר שטעו אע"פ שקבלום אף לטעות הדין חוזר ולא מהני לקבל הטעות לכתחלה וכן משמע מלשון סמ"ע דכתב וז"ל מ"מ יש להן לחזור אם טעו וכו' אבל אם קבלו בהדיא בין לדין בין לטעות וכבר הוציא מיד הנתבע ונתנן ליד התובע אפשר דלא מצי לחזור ולהוציא מידו עכ"ל משמע אם לא הוציאו עדיין מיד הנתבע ראוי לחזור הדין ומ"כ בעצמו הראה מקום על דברי סמ"ע ולא נחית לדקדק ובגופא דעובדא דברי מ"כ סתומים (משתמע לתרי אפי ואנחנו לא נדע) למה עלה על דעת הדיין הב' שלא לחזור אם מודה שטעה אלא שמתבייש לחזור והכי משמע מדהביא מ"כ ראיה מדר' נחמן בזה) מחינן ליה בארזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה לחזור הדין דכן אית' בשבועו' מנין לדיין שלא יעשה סניגורין לדבריו ת"ל מדבר שקר תרחק ופרש"י שלא יעשה מליץ לדברי עצמו אם ראה שטעה ובלי ספק שהעושה סניגורין לדבריו עביד מפני הבושה דלא לשוייה נפשיה הדרנא וטועה ע"כ מחזר להעמד דבריו ולומר שלא טעה ואעפ"כ הזהירתו התורה ליבוש מפניו ית' מדבר שקר תרחק וזה הדיין מגרע גרע שמודה שטעה אלא שאינו רוצה לחזור מפני הבושה וכי הוא עדיף ממרע"ה שחזר מהוראתו אכול תאכלו אותה והודה ולא בוש ואת"ל דזה נכלם טפי כיון שכבר נתן הפסק מידו כתוב וחתום ונתפרסם לרבים מ"מ יש לו ללמוד ממ"ש חז"ל ביאשי' המלך שכל דין שדן משך י' שנים שישב על כסא מלכותו החזירן להן פי' רש"י שמא טעה בדינא ומסתמא היו הפסקי' כבר כתובי' וחתומי' ומפורסמים ואפ"ה לא חש על הבושה אפי' על ספק ובזבז מממונו הון רב על זה מכ"ש זה שמודה ודאי שטעה וא"צ לבזבז פרוטה כיון דלא קם עדיין דינא איך ישא פניו שלא יחזור בשביל בושה ולא יחוש על הגופות כמ"ש וקבע את קובעיהם נפש כדאי' בסנהדרין

והראיה שהביא מכ"ת מרב נחמן לא ברירא כולי האי דהתם לא הוי זילותא באמת כיון שנתחדש דבר ע"פ ע"א שבא מרחוק ותנן כל זמן שמביא ראיה סותר הדין אלא שבפני המון העם היה קצת זילותא שיסברו שלא דקדק יפה בדין בתחילה אבל לדיין זה איכא זילות' ודאי לפני כל יודעי דת ודין דהא לא נתחדש שום ענין אחר הפסק אלא שמהני טעמי שכתבנו יש לו מ"מ לחזור ומוטב דליכסף בעלמא הדין ולא בעלמא דאתי כמאמר רב עמרם שלהי קידושין. ואם זה הדיין אינו מודה שטעה אלא עומד בדבריו הראשוני' (והכי משמע מדאומר דיין האחר נשלחה למורה לומר אם יש טעות בדין בזה) יש לחלק אם הטעות בדבר משנה דהיינו בדבר מבואר להדיא בפוסקי' או בשיקול הדעת וסוגיא דעלמא דלא כוותיה פשיטא דכופין אותו להחזיר הדין או ישלם מביתו כדאי' בסי' כ"ה ס"ג בהג"ה. ואם הטעות הוא בשיקול הדעת דא"א לברר טעותו דהיינו בדבר דפליגי ב' פוסקי' ולא מבורר דליהוי סוגיין דעלמא כאידך כדאי' בתוס' והרא"ש פ"ק דע"ז והאריך בזה בעל שפתי כהן בי"ד סי' רמ"ב נראה דהרשות ביד הדיין לומר אני עומד בסברתי הראשונה וכ"כ בסמ"ע סי' הנ"ל בשם נ"י דבכה"ג יש לדיין לפסוק כפי שדעתו נוטה ואם מפני שהדיין תולה הדבר בזילותא דבי דינא משמע דאל"כ היה מודה לחבירו וא"כ עובר על מדבר שקר תרחק הנני אומר שבוודאי נשתבש דעת הדיין ודבר שפתי' אך למחסור שלא ה"ל לתלות הדבר בזילות' דבי דינא אלא ה"ל לומר בסתם אני עומד על דעתי הראשונה אבל מ"מ נראה דאין להאשים להדיין בזה דיכול להתנצל דאין זה דבר שקר כיון דהוא מילת' דתליא