חוט המשולש חלק ג' רסו

ועל מנת כמבואר בש"ע חו"מ (סי' קצ"ה סעי' ה') ויעויין בסמ"ע (ס"ק ט"ו ובש"ך ס"ק ח' שם) ואף כי בכתב הקנין בסופו מבואר וכנעשה בב"ד חשוב ומעכשיו י"ל שזהו רק לשופרא דשטרא שלא יהא בו אסמכתא. אבל לענין גוף הקנין לפענ"ד יש לשאול לעידי הקנין בע"פ אם התנו בפירוש שיהא הקנין מעכשיו שזה נוגע לגוף הקנין ומסופקני אם מהני מה שכתב בו ונעשה כו'. כמבואר (בסי' ר"ז סעי' ט"ו) ויעויין בסמ"ע (שם ס"ק מ"ב) והנה שם עיקר הטעם כיון שמצוה לכתוב ע"כ דגמר ומקנה והנה זה לא מהני לכאורה אלא לענין אסמכתא דטעמא דלא גמר ומקנה. וא"כ כיון שמצוה לכתוב בכל אופן היותר מועיל ע"כ דגמר ומקנה אף שידענו שלא כן היה משא"כ בענין קנין סודר דאף דגמר ומקנה מ"מ כיון דכונת הקנאתו הוא לאחר זמן ואז הדרא סודר למריה. וקצת ראיה לזה מה שלא הביא הרמ"א דברי הג"מ אלו לעיל ואף שכתוב שם דבסתם אמרינן דהוי מעכשיו באופן המועיל דודאי בכדי לא הוה עביד אמנם חזינן מזה דבל"ז לא הוי קנין כלל וראיה מדלא אמרינן כן לקמן לענין אסמכתא. אמנם עכ"ז יש לברר עכ"פ איך היו הדברים בע"פ: הן ע"ד טענת ר' בער שהתנה שגם לו יהיה הברירה לחזור בתוך הזמן ודאי אם עידי הקנין מכחישים זאת אשר בפירוש הותנה שלא יהיה הברירה בידו פשיטא שאינו נאמן: וגם כי כן משמעות לשון השטר שכתוב בו (ובאם שירצה ר' מיכל הנ"ל לקבל מר' בער הנ"ל את המעות עד תשלום לסך מאה ועשרה רו"כ לזמן ט"ו באב בשנת דלמטה אזי מחוייב ר' בער לסלק לר' מיכל הנ"ל כל הסך הנ"ל בלי שום טו"מ ופ"פ עד פ"א עכ"ל השטר) נראה לשון לסלק בלי שום טו"מ ופ"פ כאילו הוה כתוב בו בלי שום תנאי או שיור כמבואר (בסימן פ"ב סעי' י"ב). אמנם אם לפי טענותיהם יש ליישב לשון השטר הנ"ל וגם העדים לא יכחישו אותו בפירוש אזי יש להשביע את ר' מיכל הנ"ל כמבואר שם.: ב' בענין עייל ונפיק אזוזי הוגד לי ע"י ידידי הרב ר' גרשון מרדכי דמחניהם אשר לא התרה בו רק פעם אחד א"כ ודאי דאין לבטל הקנין בשביל זה ואף אם היה עייל ונפיק אזוזי יש לפקפק בזה הרבה בנ"ד אם יוכל לבטל הקנין ואכמ"ל. גם כן יש לשאול אצל העדים אם הותנה שאם ירצה ר"מ לזמן ט"ו באב אז מחוייב ר' בער לסלק תיכף כל המעות המותר והוי קביעות זמן לפירעון אם לאו: ג' וע"ד דרך טענת ר' בער (שהוגד לי מפי הרב המ"ץ שי') שאמר לו אחר הזמן שחוזר בו ונתרצה לבד אשר יש לשאול מה השיבו אז אמנם גם זה אינו טענה כפי המבואר בש"ס ופוסקים דבדבר שהוא שלו כבר לא מהני סילוק בכל אופן שבעולם אם לא בקנין חדש. ואף אם הדבר ביד השני ומחזיק בו ומבואר בכגון דא ממש בתשובת ריב"ש (סי' תק"י) והוא בב"י חו"מ (סי' שי"ב). ואף ששם היה המשכיר מחזיק בבית והשוכר אומר שאינו רוצה בהקרקע אם יחזיר לו מעותיו והמשכיר רצה להחזיק אעפי"כ כשחזר אח"כ השוכר ורוצה דוקא בקרקע לא בטל הקנין הראשון כש"כ בנ"ד: ד' וע"ד טענת ר' בער במה ששרף הרפת כיון שבשעת קנין וזמן השלמת התנאי הוה עדיין הרפת בעין ודאי דהקנין קיים ור' מיכל ששרפו דינו כגזלן ומחויב לשלם לו כל מה שהיה שוה אם לא עשה כן ברשותו. אבל אינו יכול לבטל הקנין בשביל זה. ומבואר כן בשו"ע חו"מ (סי' רל"ב סעי' ה'). ומה שדימו זאת למ"ש ר' ירוחם (סוף נתיב י"א) אין הנדון דומה לראיה ששם הוי מום במקח שהיה הבית עומד לנפול משא"כ כאן שלקח בידים ושרף אח"כ וגם עיקר הקניה היה הבית ולא הרפת ע"כ ודאי דאין בזה כדי לבטל הקנין: היוצא מכ"ז שאינני רואה שום דבר במה לבטל הקנין הראשון ולפענ"ד הקנין בתקפו רק מנידון פירעון יש לברר עפ"י טענותיהם והעדאת עדים אם מחויב לסלק לו תיכף אם לאו. ועכ"פ אינו רשאי לדור המוכר לע"ע דכיון שהוא מחזק הקנין למפרע הוי ליה מזמן ט"ו באב דירתו בשביל המתנת המעות והוי ריבית אם לא בנכייתא זה הנלע"ד וה' יצילנו משגיאות ויקבלו שלום וברכה מאד"ה כנפשם ונפש ידידם: אליעזר יצחק בהגאון מ' הלל זללה"ה מוולאזין סימן נז מכתביו קבלתי זה פעמים ולא נתנני העת עד כה להשיבו מכמה ענינים קשים אשר סבבוני וגם עתה הן בגוף הענין לדינא אין נ"מ כפי אשר הוגד לי ע"י ידידי הרב ממחנם שי' אשר לפי טענותיהם לפני ב"ד לא היה כאן עייל ונפיק אזוזי כלל. אמנם באתי להשיבו בדבר מכתבו ודאי דזה פשוט דבמוכר בית לחבירו וקבע לו זמן לפרעון ובאותו יום דמשלם זמניה היה עייל ונפיק אזוזי גם הלוקח יכול לחזור בו אמנם בנידן השאלה כפי אשר כתבו הבד"צ יש לפקפק בו הרבה. חדא דכ' הנ"י בב"מ בפ' האומנים ומיהו נראה דאם לא מכרו כדי שיתן לו דמים מיד וגם לא יחד לו יום פלוני ידוע כו' בלא נחיצתה כה"ג ודאי מעידנא דאחזיק בה קנה כו' עכ"ל ובנ"ד מסופקני אם זה מיקרי קביעת יום מיוחד לפרעון לפי לשון השטר דכיון דהלוקח בעצמו מודה שאמר לו קודם הזמן שרוצה לחזור דמי לכאורה להך דינא דש"ס בעי לזבוני במאה וזבין במאתים דיש לתלות דעייל ונפיק אזוזי בשביל להחזיק המקח ומבואר בכל הראשונים ז"ל דענין ביטול המקח בדעייל ונפיק אזוזי הוא דוקא היכא דיש אומדנא דמוכח לפי ראות עיני הדיינים שכונתו היה רק בשביל שהיה דחוק למעות אז ובלבו ביטל המוכר את המקח. משא"כ היכא דיש רק לתלות בטעם אחר הוי בעי דלא