חוט המשולש חלק ג' רסב

והחזרת ידו אינו אפילו שבות אי לאו משום קנסא והכא לא קנסוהו אבל רדיית הפת הוא שבות כו' עכ"ל רש"י ז"ל הרי הוא להדיא כדברי הנ"ל אשר החזרת יד אינו אפילו שבות. ואף במזיד כ' רש"י ז"ל דלא הוי אלא קנס דלא כהפ"מ שכ' דהוי איסור החזרת ידו לחצר שעומד דהוי רק הנחה לחודא. ואתפלא גבר אשר כל סתרי אורייתא נגלו ליה ונעלמו ממנו דברי רש"י ז"ל. ופניתי על כל צד ולא מצאתי לתרץ דבריו הקדושים רק אם אומר שהוא כ' זאת עפ"י דברי התוס' אך הדרא קושייתי הראשונה. כי הכרחתי זאת מגמרא כמבואר לעיל ואבע"א אידי ואידי בשוגג והכא בקנסו שוגג אטו מזיד כו' ואבע"א לעולם לא קנסו [פי' שוגג אטו מזיד ואידי ואידי בשוגג] כאן לאותו חצר כאן לחצר אחרת כדבעי מיניה רבא מר"נ כו' ומאי שנא כו' התם לא אתעבידא מחשבתו הכא אתעבידא מחשבתו וע"כ צ"ל לפירוש רש"י ז"ל דבאמת אף לחצר אחרת אין איסור כלל כיון דהוי עקירה מרה"י וגם הנחה ברה"י. ואף לכתחלה אינו אסור רק מדרבנן וכאן כשהושיט בשוגג א"כ החזרה לא הוי רק חצי מלאכה דרבנן ושרי מן הדין אף לכתחלה. רק מצד קנס קנסוהו כיון שכוונתו היה להוציא לר"ה. והשגיאה היה שלא ידע שהוא שבת א"כ אם נתיר לו לחצר אחרת אם יושיט פעם אחרת חיישינן שמא ישליך בר"ה דוקא. ואז יהיה איסור דאורייתא בתחלת שוגג וסופו מזיד כדלקמן לכך קנסו אותו שלא יחזיר רק לאותו חצר ומקשים התוס' הא לחצר אחרת הוי מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה והוי איסור דאורייתא. א"כ מאי מקשה הגמ' ומאי שנא [אם כי באמת יש לתרץ שכאן ע"כ מיירי למטה מעשרה. דלמעלה מי' הא אסיקנא לעיל דשפיר שרי ואם כי לא מוכרח הוא. אך עכ"פ יכולין אנו לאוקמא אף למטה מי' ורש"י ס"ל דמושיט למטה מיוד פטור וא"כ מקשה הגמ' שפיר אלמטה מי' מאי שנא] ומתרצים התוס' דכאן איירי בזה נגד זה וא"כ לא הוי איסור דאורייתא ומאי שמקשה הפ"מ הא עכ"פ אסור מדרבנן לא ידעתי היכן מצינו דאסור מטעם גזירה אטו מושיט דהא דמצינו דאסור מושיט מרה"י לרה"י ורשות הרבים באמצע היינו גזירה אטו עקירה והא ראיה דאף זורק אסור דאף דקלוטה לאו כמי שהונחה דמי אפ"ה מדרבנן אסרוה דנראה אח"כ כמושיט מר"ה לרה"י אחר אבל כאן היכא שהושיט כבר בשוגג לר"ה אז לא הוי רק חצי מלאכה דרבנן כנ"ל ומותר אף לכתחלה להכניס לחצר אחרת כנ"ל. ותירוץ הב' של התוס' הוא דלא איירי בר"ה באמצע. וצריך להבין פי' דבריהם שהמג"א מפרש דמפסיק כרמלית והיינו טעמא דמצד הדין מותר אף לחצר אחרת. ואף דשייך למגזר אטו מושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה היינו דוקא דלכתחלה אסור להושיט מרה"י לרה"י דרך כרמלית אבל בדיעבד שכבר הכניס ועשה חצי מלאכה בשוגג. חצי השניה מותר אף לכתחלה. אבל אם איירי בר"ה א"כ הוי דאורייתא ובדאורייתא לא שייך לפלוגי בין לכתחלה לדיעבד והוי איסור דאורייתא תחלתו שוגג וסופו מזיד דודאי אסור. אבל באיסור דרבנן לא אסור רק להתחיל לכתחלה להושיט מרה"י לרה"י דרך כרמלית בדיוטא אחת אבל אם הושיט כבר ועשה חצי המלאכה. בשוגג מותר לגומרה אף לכתחלה. רק דקנסוה לחצר אחרת אולי יזדמן פעם אחרת וישליך לכרמלית גופא ויהיה איסור דרבנן. ואם כי יהיה רק איסור דרבנן מ"מ אין מדמין גזירות זו לזו כמש"כ המג"א ואם תאמר הא אף אם ישליך לא יהיה רק חצי מלאכה דרבנן בדיעבד לא דמיא כלל דהתם אם יניח בכרמלית יתעבד בין שני הפעמים מלאכה דרבנן עקירה מרה"י והנחה בכרמלית וחכמים עשו כרמלית נגד רה"י כר"ה וא"כ אתעביד בין שניהם איסור דרבנן אבל מרה"י לרה"י דרך כרמלית לא הוי רק עקירה מרה"י והנחה ברה"י. ולא אתעביד בין שני הפעמים מלאכה גמורה אף דרבנן. דהא דאסרו לכתחלה מרה"י לרה"י דרך כרמלית היינו האיסור משום הכרמלית המפסיק. וכאן הואיל והושיט כבר להכרמלית נתבטל כבר האיסור והוי דיעבד והנחה לרה"י האחר הא אינו איסור כלל אבל בעוקר מרה"י לכרמלית הא הוי עיקר האיסור העקירה וההנחה. א"כ אף אם כבר עשה העקירה אפ"ה אסור לעשות ההנחה. ולפ"ז מוכרח דלא כהעה"ג דהא חזינן אם יעשה ההנחה לחודא בכרמלית יהא אסור אך שלא מוכרח מזה רק אם הוא בעצמו עשה העקירה בשוגג. אבל אם אחר עשה עקירה אפשר לומר דמותר: ידיד ה' ונפשי. את כל הנ"ל הארכתי בדברים אף שהוא לא דרכי מאז כאשר רואה מע"כ רק הואיל ויגעתי עצמי על שיטת הסוגיא זו עד שעלה זאת לפענ"ד ואין אני אומר קבלו דעתי כו' רק לפי דעתי כך הוא ואם יש את ידידי באמת פשטא אחרת בסוגיא זו יודיעני נא. לא לחזק דבריו הראשונים כי הוא דרך הגדולים הרב פרי מגדים. אבל כבר חויתי דעתי אשר דבריו אין להולמם והשתא נבא על העיון בדברי מעכ"ה תחלת קושייתו לפי דבריו האיך מתירים בכרמלית הא מכניס מכרמלית לרה"י. לא ידעתי דבריו דהא לפי שיטתו אף לאותו חצר אסור. כך. א"כ שפיר צריך לחלק משום דאתעבידא מחשבתו. וע"כ דהתירו משום שלא יפול מידו א"כ מאי אתקין אם יכניס לאותו חצר הא אף לאותו חצר אסור מטעם הנ"ל. כדאיתא בפ"מ להדיא: (הקונטרס הזה חסר בסופו וחבל על דאבדין): סימן נד שאלה עקירה או הנחה לחוד בשבת אם אסור אפי' בכרמלית דהיא גופא דרבנן בעלמא: