חוט המשולש חלק ג' רסא

תיכף המלוחלח הא שפיר עבדו שמירה לקמח הנשאר. שלא תחמיץ מהמתלחלח. ואדרבה קיימו בזה עיקר מצות שמירה לשם מצה. והא לפי ס"ד דהש"ס פסחים (ד"מ ע"א) דאמר רבא מצוה ללתות דאי לאו דבעי לתיתה שימור למאי בעי אלמא דוקא עיקר השמירה הוא אם נעשה איזה דבר שיוכל לבא לידי חימוץ ונזהרו בו שלא יתחמץ א"כ באופן שנתלחלח השק לפנינו ודאי דמותר זאת ליקח אף למצת מצוה. ובאמת לא הזכירו האחרונים דינא דמהר"ם אלא בנשיכת עכבר לבד החיי אדם שכ' כן בכ"מ ולא נראה לי: רק בנ"ד כיון דנמצא עוד מקום שנתייבש בשק ואפשר זה היה שלא בפניהם מקודם שפיר יש לחשוש לחששות מוהר"ם לענין כזית מצה של מצוה. אבל להחמיר לאותן הנוהגים לאכול שמורה בכל הפסח הא דבר שא"א להאמר כלל כנ"ל: עכ"פ בנ"ד אם ירקדו עוד הפעם בנפה דקה בלא הכבדה אין בו שום חשש בעולם כן נלפענ"ד וכזה אנו מורין כאן בפשיטות והיה זה שלום וברכה מאדה"ש ויחוגו בדיצה חג הבע"ל כנפשם ונפש ידידם חפץ בהצלחתם: אליעזר יצחק בהגאון מ' הלל זללה"ה מוולאזין. יום ו' עש"ק וי"פ שעה א' אחר חצי היום תקצ"ח לפ"ק סימן נג מה שכתב להרב הגאון מהר"י העשיל ז"ל אשכנזי האב"ד דק"ק לובלין: ולבסוף העלה בפלפולו בפסק הלכה מנדון הנחה לחודא בכרמלית: ידיד נבחר. הנה עת בואי לביתי שלום אחרי נוחי מדרכי שמתי עיני על דברי מע"ל הנחמדים וראיתי אשר ראשי ורובי דבריו בנוים על סוגיא דפ"ק דשבת (דף ג' ע"ב) ועל דברי המג"א ופ"מ לכן באתי מקדם לבאר סוגיא הנ"ל כאשר העליתי לפענ"ד ונבא אח"כ ממילא לדברי מע"כ וזה החלי: אמר אביי פשיטא לי ידו של אדם אינו לא כר"ה ולא כרה"י כו' מהו שתעשה כרמלית מי קנסוה רבנן לאהדורי או לאו עיין רש"י ד"ה בעי אביי וזהו תוכן דבריו דכיון דלאו בתר גופא גרירא נעשה לה רשות אחרת מדרבנן דגזור רשות מדבריהם לשבת עכ"ל רש"י ז"ל ולכאורה קשיא קושיא גדולה מה איבעי ליה לאביי אם הוי ככרמלית הא בלא"ה אסור דהא חזינן במתניתין דעקירה לחודא וגם הנחה לחודא פטור אבל אסור וכאן הוי הנחה ברה"י. וכן פסק הפ"מ בשמ"ח בט"ז דאסור זאת מדבריהם. ואין לומר שזה גופא איבעי ליה לאביי לא הוה ליה להקדים פשיטא לי וגם לא הויא ליה למימר מי הוי ככרמלית ותו דלקמן . בעי למימר בגמרא דלא הוי ככרמלית וכך מסקינן ולא אסור רק מטעם קנסא. א"כ קשיא ממתני' דחזינן דהנחה לחודא אסור. ואין לומר שכאן שרי מטעם דלא ליתי לידי חיוב חטאת הא חזינן לקמן דלית ליה הך סברא כדמקשה הגמרא מדקא משני שמחשיכה מותר וא"כ קושיא חזקה מאוד מאי איבעי ליה כלל הא חזינן במתניתין דאסור אלא הנראה לפענ"ד ברור שזה פשיטא ליה שאין בו איסור משום הנחה לחודא דלא דמיא כלל למתניתין דהתם אתעבידא מלאכה בין שניהם שזה עשה עקירה מר"ה וזה עשה הנחה ברה"י או להיפך נמצא. שבין שניהם היה עקירה מר"ה והנחה ברה"י והיא מלאכה שלימה רק שהתורה פטרתם משום דהוי שנים בעשותה אבל כאן שלא היה כלל מלאכה שלימה דהא אף לכתחלה להוציא חפץ מרה"י לר"ה ולהחזירה לאותה רה"י לא אסור אלא מדרבנן דהא קלוטה לאו כמי שהונחה דמי. ועקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ ממקומו. וא"כ בכאן שכבר הושיט ידו לר"ה בדיעבד א"כ להחזירה הוי חצי מלאכה דרבנן. ובין שניהם לא אתעביד מלאכה כלל דהא לא הוי רק עקירה בר"ה ולבסוף הנחה ברה"י א"כ ודאי שאין בו חשש איסור כלל אלא מיבעי ליה שאולי עשו חכמים את ידו ככרמלית משום קנסא שתהא אסור להכניסה. (ולכאורה יש להביא ראיה מזה לדבריו דעקירה או הנחה מכרמלית אסור. דהא האיבעי' הוא רק אם עשו את ידו ככרמלית משמע שאם ודאי הוי ככרמלית ודאי אסור להכניס. והא כבר אסיקו דעקירת ידו לא הוי כעקירת חפץ ממקומו וא"כ אף אם הוי כרמלית אינו רק הכנסה מכרמלית לרה"י בלא עקירה אלא ע"כ דמכרמלית אף הנחה אסור. אך שזה יש לדחות דאולי שזהו גופא הקנס דליאסר אף הנחה מכרמלית ויתורץ בזה הגירסא מי קנסוה רבנן. אך לפי דברי התוס' שמגיהים מי אסרוה מוכח לכאורה דלא כעבודת הגרשוני. ואין לומר כיון דחזינן דהנחה לחודא מכרמלית אסור א"כ חזינן דחצי מלאכה דרבנן אסור. וא"כ נשאר קושייתי הראשונה דלתסר מטעם הנחה מר"ה לרה"י. לא דמיא כלל דבכרמלית יש לומר שעשוה כמו ר"ה בכל דבריו וא"כ הוי כמו שעושה הנחה מר"ה לרה"י) די"ל דהכי פירושא שעשוה לידו ככרמלית וא"כ הוי החפץ כמו שנח בכרמלית ואח"כ כשמכניס ידו עם החפץ הוי כמוציא מכרמלית לרה"י. ואח"כ מביא הגמרא ב' ברייתות שבא' שרי ואידך אוסר וע"כ פליגי בהכי. ומתרץ דכ"ע הוי ככרמלית ושם מיירי שהוציא למעלה מי' לכך שרי ואבע"א דכ"ע לאו ככרמלית דמי ולא קשיא כאן מבעוד יום כאן משחשיכה. ומשחשיכה אינו אסור רק מטעם קנס אבל מצד הדין מותר להחזירה עיין רש"י ז"ל ופריך תפשוט כו' ואבע"א לא תפשוט ולא קשיא כאן בשוגג כאן במזיד בשוגג לא קנסוהו רבנן במזיד קנסוהו ועיין רש"י ד"ה בשוגג כו' ודרב ביבי לא תפשוט לא לאיסור ולא להיתר דהאי דלא קנסוהו בשוגג לאו משום דדלמא שדי להו אלא משום דלא עביד איסורא במזיד