חוט המשולש חלק ג' רס

שהחמיר רבינו הרמ"א ז"ל וה' הטוב יצילנו משגיאות כנפשו ונפש ידידו: סימן נב שאלה מנידון קמח פסח שנתלחלח בשק במקום אחד: קבלתי מכתבם היום קודם תפלת שחרית. והנני להשיבם חוות דעתי הקלושה ע"ד השאלה שאירע שם. שבעת שרקדו הקמח שמורה ראו שמן התקרה דלף טיפין של מטר על השק עד שנתלחלח השק היטב. וכאשר ראו זאת לקחו סכין וחתכו את המקום הלח ולקחו הקמח משם. וציוו להמרקדת שתרקוד תיכף את השאר בנחת בלי שתכביד ידה על הנפה ולא עשתה כן רק הכבידה ידיה כשאר המרקדים. ואח"כ נמצא על השק רחוק מן המקום שחתכו בצק ממש גם מן העת שנמצא זה עד ההרקדה נשתהה זמן מה עד שאפשר שיכול להיות שנתייבש ביני וביני. ע"כ תורף השאלה ורצו מעלת תורתם לחשוש בזה או לאסור לגמרי הקמח או עכ"פ למי שמתנהג לאכול שמורה. ואכתוב מה שנלע"ד בזה: תשובה הנה ממה שלא נזהרה לרקד בלא הכבדה ע"כ חששא דידהו ממה שכ' הב"י (סי' תס"ו ס"ד) ירקד הקמח וכ' המ"א ומקום שנתלחלח יהיה כמו עיסה נשאר למעלה. ומזה למדו שצריך לדקדק שלא תכביד ידיה בשעת הרקדה הנה הרואה יראה דזהו רק לכתחלה כדי להפריד האיסור אבל בדיעבד ודאי דאין בו חששא כיון שיהא ס' נגד המלוחלח ולא נתייבש עדיין דהוי לח בלח ובפרט שהרי בש"ע מיירי אם לא אחזו מקום המלוחלח ודי בהרקדה לחוד. [ואפשר דמיירי עוד באופן שלא ידוע כלל אם יהיה ס' נגד המלוחלח יעויין בט"ז שהביא דברי המרדכי. והלבוש כ' להדיא כן] אבל בנ"ד שכבר אחזו מקום המלוחלח. והרקדה בזה כבר הסכימו כל האחרונים כדעת הט"ז שאינו אלא חומרא בעלמא. ובדיעבד בלא הרקדה כלל שרי. כ"ש בנ"ד שהרקידו באמת. ודאי דאין חשש כלל במה שהכבידה ידיה כיון דודאי איכא ס' נגד המקצת שיש להסתפק שמא נשאר עוד מהמלוחלח א"כ לזה אין לחשוש בשום אופן לכל הדעות שבעולם: אך במה שמצאו שנתייבש קצת סביב השק הנה לפי דבריהם בגוף השאלה נ"ל שיש להסתפק שם שמא נתייבש אותו המקום גופא אחר שלקחו משם הקמח ותמהני עליהם. הרי ודאי ראו שכל האחרונים כולם בפה אחד הסכימו שבאיזה ספק שיהיה מותר אף בנתייבש ובאמת אף בלא ספק כלל הדין זה דנתייבש דמחמיר בש"ע כבר צווחו ע"ז כל גדולי האחרונים ז"ל שהוא חומרא בלא טעם ואף שאיזה מהאחרונים נתנו טעם דכיון דנתייבש כבר מחשב כיבש בלח לענין חוזר וניעור מ"מ הלא כיון שנתפרר כ"כ עד שיוצא מתוך נקבי הנפה הרי נחשב כקמח ממש. וראיה לזה ממ"ש (בסי' תמ"ז ס"ד) לענין פירורי לחם ביין שהסכימו כולם שאם סננו במסננת מותר מהך טעמא וע"ש במ"א (ס"ק י"ג. וח"י ס"ק י"ז) שכתב כן להדיא: ואני מוסיף עוד להפליא על סברא זו לפמ"ש (בסי' תמ"ז ס"ד) ההכרעה דיבש ביבש אמרינן חוזר וניעור ובלח בלח לא אמרינן. וע"כ הסברא דהך דינא דחוזר וניעור מותר נובע מהך דצמר גמלים שנתערב בצמר רחלים (בפ"ט דכלאים משנה א') וא"כ דוקא דומיא דהתם שאינו ניכר כ"א בפ"ע. משא"כ ביבש ביבש שכ"א ניכר בפ"ע אמרינן דחוזר וניעור וכ"כ הגר"א להדיא (שם בס"ק כ"ב). א"כ אף אם נימא דפרור אחר שנתייבש נחשב ליבש אך עכ"פ אחר שילושו אותו במים עם הקמח קודם הפסח ודאי שלא יהא ניכר הפירור בפ"ע וא"כ ודאי דדמי ממש להך דצמר גמלים. דאף דכ"א הוי יבש כיון דטרפן יחד לא אמרינן חוזר וניעור. וכן משמע קצת בתוס' יבמות (פ"ב א' ד"ה ר"י לטעמיה) בסוף דבריהם ובאמת הגאון בעל פר"ח (שם בסי' תס"ו) לא עלה על דעתו כלל הך סברא דכיון דנתייבש מקרי יבש לענין חוזר וניעור וקאמר דדעת הר"י מווינא דאף דלח בלח אמרינן חוזר וניעור והשיג על פסקא דא. והעלה להלכה דמותר ע"י ניהול ואפי' קודם פסח. וכן מסיק הגאון בעל פני יהושע הראשון בתשובותיו (סי' ט') שכן הורה הלכה למעשה כמה פעמים שמותר לנהל ולאפות קודם פסח בנתייבש. והביאו הגאון מ' זלמן מרגליות בש"ע שלו וכן אנו מורין פה להתירא בכל שנה ע"י ריקוד עוד הפעם בנפה דקה ובנקל ומה שרצו להחמיר לאותן שנוהגין לאכול שמורה בכל הפסח. נפלאתי שדבריהם אלו חששו מהך דתשובת מוהר"ם (שהביא הגאון בעל מ"א בס"ק ט') לענין נשיכת עכבר הנה לא ידעתי איך הבינו סברת מוהר"ם מהו החילוק בין שני הלילות לכל הפסח אלא ע"כ דסברתו הוא דהא עכ"פ במצה של מצוה צריכה שימור משעה שבא עליה מים. והכא הלא באו עליה מים בנשיכת העכברים ולא שמרו אז שלא יבא לידי חימוץ לכך לא היה בזה שימור לשם מצה וכן הוא סברתו ודאי בלי ספק א"כ מהו החשש לכל הפסח הא ודאי אף אותן שנוהגים ונזהרים לאכול שמורה בכל הפסח הוא לאו מטעמא דכל המצות של כל הפסח בעי שמירה אלא החומרא הוא משום גשמים שמצויים בעת הקציר. וא"כ בנ"ד מה יש להם לחשוש יותר מכל אדם. כיון דשרי מדינא משום שנתבטל. עוד נ"ל לומר דמהר"ם לא הורה זאת אלא בנשיכת עכבר. אבל בנתלחלח השק לפנינו גם למצת מצוה שרי. דבשלמא בדינא דמהר"ם שנשכו עכברים שלא לפנינו ונמצא אח"כ א"כ הרי לא ראו הנשיכה ומשעה שבאו עליה מים לא עשו שמירה משא"כ בנתלחלח השק לפנינו ואחזו אותו