חוט המשולש חלק ג' רנח

ומה שרשם מע"כ בירושלמי ברכות (פרק כיצד מברכין ה' ו') מוגמר כולן מריחות יין א' הוא טועם. נ"ב ע' תוס' בבלי (ד' מ"ב ע"א ד"ה הסיבו) וסיים ובזה נאה המנהג לברך במו"ש ברכת בורא מאוה"ש כאו"א בפ"ע. דבר טוב פלטה קולמסו בזה. אך לא מטעמי' שכ' דאף דבגמ' דידן ס"ל לב"ה דא' מברך על האור בתוספתא הגי' להיפך. וע"ז סמכו העולם. זה אין כדאי להאמר כיון דבש"ע איפסק להדיא כב"ה יש לנו לילך אחר פסקי הרמב"ם והש"ע. אך אנכי לזכות דנתיו בכונה אחרת. ולפ"ד מהך ירושלמי שפיר יש להמליץ בעד מנהג ישראל שתורה היא דבאמת לפמ"ש התוס' שם (ד' מ"ב ע"א ד"ה הסיבו) בכ"ד לא הי' יכול א' להוציא את כולם בלא הסיבה ובהך דמוגמר הטעם משום שנהנים כולם כאחד. וכן הוא בירושלמי באמת קושיא זו הקשה ג"כ הרבינו יונה לענין נר אליבא דב"ה והא בעי הסיבה ותירץ ג"כ כתירוץ התוס' כאן וז"ל ויש לתרץ דהכא מתוך שמיד שמביאין הנר נהנין כולם מיד מהאור דנר לאחד נר למאה לפיכך הוי כמו הסיבה וא' מברך לכולם עכ"ל. (ואף דלכאורה קשיא דידיה אדידיה דלפמ"ש לעיל גבי מוגמר הפי' בירושלמי דע"כ א' מברך משום שלא יהנו ביני וביני בלא ברכה א"כ לפ"ז בנר שג"כ כולם נהנין כא' לא הי' צריך לב"ה לומר הטעם דברוב עם הדרת מלך. אך באמת ל"ד הנאה דנר להנאה דמוגמר דהא אנן נהנין כל השבוע מאור הנר ולא מברכין כמ"ש הרא"ש (בפ' א"ד סי' ג' דהך ברכה אינה אלא לזכר בעלמא ע"ש) והנה אמרינן בפסחים (ד' נ"ד) אין מברכין על האור אלא במ"ש הואיל ותחלת ברייתו הוא. וכיון שרואה מברך מיד ר' יהודא אומר סודרן על הכוס ואר"י הלכה כר"י. עוד שם רבי מפזרן ר' חייא מכנסן וע' ברא"ש (פ' א"ד סי' ד') שבגרסתו הי' ר' יהודא מסדרן על הכוס ולא ר"י אומר מסדרן ולפענ"ד ע"כ כן עיקר הגי' מדמביא הגמרא שם רבי מפזרן ור' חייא מסדרן על הכוס משמע שאינו מדינא אלא מצד מנהגא ומר הכי נהיג ומר הכי נהיג. לכך ע"כ הגרסא ר' יהודא מסדרן פי' שכך הי' נוהג דאל"כ הי' ר' יוחנן פליג ארבי. נמצא מדינא יש לברך תיכף כשרואים את האור לזכרון שנברא האור במ"ש. רק ר' יהודא התחיל לנהוג לסדרן על הכוס. וכן פשטא דלישנא דברייתא בפלוגתא דב"ש וב"ה היו יושבים בבהמ"ד והביאו לפניהם אור בה"א כו' משמע שמברכין תיכף כשמביאין כי כן הוא מדינא. נמצא לפ"ז שפיר נהגו העולם דבשלמא אם היו נוהגים לברך תיכף כשרואים את האור כמו שהי' נוהג רבי יש בזה הסברא כמו במוגמר דכיון שנראה האור לכולם כאחד הוי כמו הסיבה. משא"כ למנהגא דידן דאף שרואים תחלה הרבה אור אין מברכין עד שמבדילים על הכוס וכ' הרא"ש שם שע"כ נהגו להסתכל בצפרנים להראות שיכול ליהנות ממנו ולהכיר בין מטבע למטבע. וא"כ לדידן הא לא חל חיוב הברכה כ"א רק כשכל א' מנסה לעצמו ומסתכל בצפרנים ורואה שנהנים שפיר אז מברך א"כ הוי ממש כמו ביין שכ"א שותה לעצמו ולכך בעי הסיבה. ול"ד כלל למוגמר דהתם מברכינן על ההנאה וההנאה בא לכולם כאחת לכך לא בעי הסיבה כסברת הירושלמי אך כ"ז הוא רק לסברת התוס' ורבינו יונה. אבל לפי סברת הרא"ש שכ' שם (בא"ד סי' ג') על קושיית הר' יונה דדוקא ביין דחשיב בעי הסיבה משא"כ שארי דברים דלא חשיב לא בעי הסיבה כלל. א"כ גם לפי מנהגא דידן הי' א' יכול לברך. אך שפיר יש להם לסמוך על התוס' ורבינו יונה ועוד שהירושלמי דצריך לומר הך טעמא במוגמר מסייע להו. כן נראה לי ליישב שפיר מנהג ישראל שתורה הוא: סימן נ מה שכתב בתוך מכתבו להגאון הגדול מוהר"א אבלי זצ"ל מו"ץ דק"ק ווילנא: ולאשר לא יכולתי לבא אל הקודש בביאה ריקנית אמרתי אבא באיזה מילין דאורייתא לדון לפני כתר"ה ע"ג קרקע. אשר חזיתי תמול בתשובת שאגת אריה (סי' ק"ג) דמביא ראיה שמותר לתקוע בר"ה אף שלא לצורך מצוה כלל מהא דמסקינן דהחושש בשיניו מגמע את החומץ ובולע אפי' אחר טיבול משום הואיל. ולבסוף מקשה למה לא יהא מותר אף בשאר יו"ט ודחיק לתרץ. ואחר כל תירוציו לכאורה יקשה למה לא יהא מותר לתקוע ביו"ט שחל להיות ע"ש דמסקינן בסוכה (ד' נ"ג ע"ב) ובערכין (דף יוד ע"א) דתקעו כדי לבטל העם ממלאכת אוכל נפש. ואיך שרו רבנן לחצי היום ע"כ דכולי יומא שרי. ואין לומר משום דהתם חכמים גופא התירו ולא התירו רק לחצי היום. אבל בר"ה דמצוה שרי מדאורייתא לא יכלו חכמים לאסור שלא במקום מצוה. א"כ לפי סברא זו גם מהחושש בשיניו אין ראיה דבשלמא התם י"ל דאי אפשר שחכמים יעשו לכתחלה גזירה רק לחצי היום לכך שרו לעולם אף אחר טיבול ולא אסרו כלל. וכן גבי טבילה לא אסרו כלל משום נראה כמתקן. אבל גבי תקיעת שופר דכבר אסרו בשבת י"ל שגם בר"ה שלא במקום מצוה אסרו. וגם על ראיה ראשונה יש לי לידון דמנ"ל דשרי משום הואיל אף במקום שלא לצורך כלל דהא מתוס' כתובות (ז' ד"ה מתוך) משמע דהואיל ומתוך חדא סברא הוא וא"כ כיון דמתוך לא שרינן לכתחלה אלא במקום צורך מצוה קצת גם משום הואיל כן. וגם בדינא דספק תקע יש לדון דלכאורה קשיא דלפי מאי דאמרינן כתובות שם לר"פ מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך גבי יו"ט. וכן פסקו רוב הפוסקים לבר מהרמב"ם. וכן מסיק הפר"ח או"ח (סי' תצ"ה) דבאמת אף בשאר מלאכות אמרינן מתוך א"כ קשה דהא רב אשי דהוא בתרא מסיק שבת (קל"ב ע"ב) דלכך מילה שלא בזמנה אינו דוחה יו"ט משום דהוי עשה ול"ת קשה למה לא יהא מותר משום מתוך. וע"כ צ"ל דגם במצוה צריך להיות צורך היום קצת א"כ קשה תינח בודאי שלא