חוט המשולש חלק ג' רנז

לעקור נזירות סתם. וכן במציעתא קאמר דוקא אבל אינו יודע שהנזיר אסור ביין רק בסיפא דקאמר אבל סבור הייתי שחכמים מתירין לי. שם שייך אף בטומאת מת לבדו דהא בנזירות שמשון א"צ התרה כלל. וע"כ כונתו על נזירות סתם. אך כל זה אם אמר בלשון חוץ י"ל שכונתו שיהא נזיר על כל דבר חוץ מטומאת מת כמו שהי' שמשון אבל אם אמר ע"מ הא חזינן דכונתו הי' לנזיר סתם רק בתנאי שיהא מותר בטומאת מת זה לא חל דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה: ולפ"ז מתורץ שפיר הרמב"ם ז"ל. דבגמ' מיירי היכא שאמר תרווייהו יין וטומאת מת התם ודאי אף בלא מתנה על מה שכתוב בתורה הוי נזיר שלם משום דאין נזירות לחצאין. אבל הרמב"ם ז"ל קאמר אף בחדא מינייהו כמ"ש או לחלק א"כ בטומאת מת לחודי' לא הוי נזירות לחצאין דהא י"ל דכוונתו לנזירות שמשון. לכן כ' משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה: וד' יאיר עינינו בתורתו ויעמידנו על האמת: סימן מח מה שהשיב לגדול אחד בנידון בה"ת אי הוי דאורייתא או דרבנן: בעזהשי"ת החונן לאדם דעת הוא יראינו נפלאות בתורתו ויעמידנו על האמת: ראשונה יצא מע"כ בעקבות הגאון הגדול בעל שאגת אריה להוכיח דברכות התורה דרבנן מהך סוגיא דבעל קרי אליבא דרבינא דס"ל הרהור כדיבור דמי למה לא יברך גם אהבה רבה בהרהור כיון שמחוייב מדאורייתא בברכת התורה א"כ יהרהר אהבה רבה דאית ביה תרתי אלא לאו דבה"ת הוי דרבנן. והרבה מע"כ עוד בדברים לחזק הקושיא מדוע לא נימא דבאמת מיירי מתני' שבירך אשר בחר בנו. וחנם הרבה בדברים כי למה ישייר זאת תנא דמתני' כיון שהוא צורך ק"ש. וא"כ כמו שתני על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו כמו כן הי' לו לומר ועל הק"ש מברך לפניו ואינו מברך לאחריו לאשמועינן דבה"ת הוי דאורייתא. והלא כבר מסיק הגאון בעל ש"א דודאי כן הוא שאליבא דרבינא הוי בה"ת לאו דאורייתא מהך דיוקא. ואנכי אם שלא יצאתי ח"ו לחלוק על הגאון תלמידיו אנו ומימיו אנו שותים. אמנם אם לדין (שהרי מע"כ רוצה להוכיח זאת אף אליבא דדינא) יש תשובה שיש לומר דאף אם נימא דהרהור כדבור דמי אעפי"כ בברכת התורה אינו חייב לברך אם לא יוציא בשפתיו. לפי דברי התוס' שכ' (דף כ' ע"ב ד"ה כדאשכחן בסיני) אע"ג דכדבור דמי לענין שיצא מ"מ לאו כד"ד לענין שיהא בעל קרי אסור להרהר כדאשכחן בסיני דהי' שם דיבור והיו צריכים לטבול ואעפ"י שהיו שותקים שומע כעונה עכ"ל הרי לדברי רבינא אף דהרהור כד"ד אעפי"כ לענין שאנו צריכים ללמוד ממקום אחר היינו בעל קרי מהר סיני לא ילפינן אלא דוקא דומיא דהתם ממש ולכך בע"ק מותר בהרהור א"כ הך סברא ממש הרי מצינו בברכת התורה אליבא דר"י דס"ל בה"ת דאורייתא מהיכא יליף מן קרא דכי שם ה' אקרא. ואם נאמר כפירש"י שמפרש דכי שם ה' אקרא קאי אברכה דמשה אמר כשבא לפתוח בדבר שירה אמר להם לישראל אני אברך תחלה ואתם ענו אחרי אמן עכ"ל הלא ודאי הי' אח"כ דיבור ולא הרהור שהי' מצווה מפי הקב"ה לומר לישראל השירה כדכ' ושימה בפיהם. וא"כ איך נשמע מהתם דלהרהור חייב לברך כיון דלא הוי דומיא דקרא דילפינן מיניה. וגם ע"כ מקרא משמע דהברכה הי' בדבור לא בהרהור כיון שצוה שיענו אמן. ואיך נשמע מזה שיהרהר בברכה. ומ"ש הפוסקים דלכך פוטר בש"ע לברך בה"ת על הרהור משום דהרהור לאו כד"ד היינו כדי שלא תקשה דעכ"פ מדרבנן הי' צריך לברך דהא לא גרע משאר מצות שאנו מברכים עליהם מדרבנן לכך כ' דהרהור לאו כד"ד לכך אף מדרבנן א"צ לברך (ובאמת כבר השיג הגאון מאור הגולה רבינו אליהו ז"ל בש"ע (סי' מ"ז ס"ק ב') וז"ל אבל כל זה צ"ע דכאן מברך על המצוה וכי ליכא מצוה בהרהור והלא נאמר והגית בו כו' ר"ל בלב כמ"ש והגיון לבי כו' עכ"ל ומצחות וטהרת לשונו משמע ג"כ דהוי כשאר המצות דהוי דרבנן וכיון דמצוה אף בהרהור למה לא יברך) אבל ודאי דאליבא דר"י דהוי דאורייתא ודאי לא חייב אלא דומיא דהך קרא דכי שם ה' אקרא דהוי בדבור ממש. ואף אם נפרש הלימוד שאמר משה לישראל כשאני אקרא שם ה' פי' אתחיל בד"ת אז הבו גודל פי' תברכו ברה"ת (ומשמע שכך פי' הגאון בעל ש"א הסוגיא מדקאמר שם דאליבא דרב חסדא הוי ד"ת דומיא דק"ש כיון דכ' בי' אקרא הוי כמ"ש ודברת בם משמע שמפרש דהאי אקרא קאי אד"ת) אעפי"כ הא גם בישראל הוי שומע כעונה ולא גרע מהר סיני דלא ילפינן מזה לענין בעל קרי בהרהור א"כ כמו כן לא נילוף לענין בה"ת. א"כ לפ"ד לענין דינא ודאי דאין להוכיח דבה"ת הוי דרבנן דאף אם נימא דהוי דאורייתא ודאי בהרהור לבד אינו מחוייב רק מדרבנן כשאר ברכות המצות א"כ לכך בבעל קרי א"צ להרהר בבה"ת לכ"ע משום דכיון דאינו רק מהרהר אינו מחוייב אלא מדרבנן ומדרבנן לא חייבוהו להרהר: סימן מט מה שכתב לגדול אחד בענין ברכת מאוהא"ש: הן הגיעני מכתבו ע"י בנו האברך המופלג שי' גם ראיתי מעט קט בקונטרסים שקרא חקירת הגליון על ירושלמי סדר זרעים ואמרתי ישר פעלו יהא רעוא לאפוקי לאור מחשבתו יהא לתועלת לגלות מטמוני תוה"ק ממקום למקום כי עני' במקום זו ועשירה במ"א: