חוט המשולש חלק ג' רנא

וא"כ למה מפטר מאבילות שבעה דרבנן ואין לי לדון אותו בסברתו אם לא שיאמר דכיון דכבר הי' לו מרירות מאחותו הראשונה שוב עתה בשמעו מאחותו השניה הוא אצלו אבילות ישנה לא כן ידידי איך שייך לומר כן אשר לאדם כל קרוביו שוה אצלו כמות זה כן מות זה וכיון שא' מת אין נ"מ אצלו כלל מי הוא המת ודאי כל קרוב וקרוב חלוק אצלו באחד המרירות כן. ובהשני ישתנה לפי האדם ומדותיו ושניו. א"כ ודאי אם כבר התנחם על קרוב אחד ונודע לו שקרוב שני מת המרירות נתחדש אצלו: דברי אליעזר יצחק בהגאון מ' הלל זללה"ה מוולאזין: סימן מד מה שהשיב לגדול אחד בנידן אותו ואת בנו: אהובי ידידי עתה באתי להשיב מה שהקשה מעכ"ת על מה דפסק הרא"ש ז"ל שלהי אותו ואת בנו דהקונה מכותי אינו צריך לחוש לאותו ואת בנו. ודחה לדברי רב אחאי ופי' ולא הודיעו כו' משום דאינו מצוי. ולא משום דהלוקח מבין מדלא הודיעו המוכר מסתמא לא מכר האם היום ואם מכר הי' מודיעו וזה תימה דבבכורות (כ"א ע"ב) אמרינן תניא כוותיה דר"י אם לא הודיעו כו' משמע בהדיא כר' אחאי ודוחק לומר דהא דקדחו התם רב ושמואל היינו דברי הרא"ש. עכ"ל מעכ"ת בקושייתו: והנה לכאורה קושיא עצומה היא על רבינו הרא"ש ז"ל. אך מדי עיוני בהך סוגיא דבכורות מצאתי שיש בה לפקפק אליביה דכ"ע דמה הוא התחלת הראיה מהך דאותו ואת בנו דסמכינן להתירא מדלא הודיעו המוכר. וכי לא פסיקא להו לתלמודא בלא זה דהקונה דבר מחבירו ישראל דא"צ לחוש שמא יש בו חשש איסור והלא פשוט הוא ודבר שתשב"ר יודעין אותו. ועיקר הפלוגתא הוא משום דאין זה בעיני המוכר ודאי איסור ובהך דארבעה פרקים לפי מה שהחזיקו חז"ל שכל אחד ודאי שוחט באותו היום וכפי שידוע למוכר שגם אמו מכר. לכאורה הוי כקונה בשר מחבירו ואם לא הודיעו שהיא טריפה אין לו לחוש. משא"כ כאן דעיקר הפלוגתא משום דאינו ודאי איסור בעיני המוכר ובאמת הוי ס"ס אצל המוכר שמא לשחיטה זבני' ואפי' אם לגדל ולדות שמא תלד נקבה. ועיין במס' ע"ז (דף ט"ו ע"א) בסוגיא דר"ה זבין ההיא פרה לעובד כוכבים דפלוגתת ר"ה ורב חסדא אם יש לו לחוש ללפני עור היכא דהוי ספק אימר לשחיטה זבני'. ויעויין שם באשר"י מחלוקת רב האי ורמב"ן ז"ל בזה במוכר לבעה"ב ואם בספק א' השקול לא הוי לפני עור כש"כ היכא דהוי ס"ס כנ"ל. וא"כ מאי ראיה הוא מד' פרקים דלפי חזקת חז"ל לכאורה אצל המוכר הוי חששא דלפני עור. ויעויין בתוס' שם ד"ה התם. ואף דלפי דעת התוס' יש לכוין זאת בדחויא דרב ושמואל. אמנם לכאורה אין מקום להתחלת ראיה כלל דאיך מדמינן ס"ס לודאי (והנה אף דהגאון בעל תבואת שור האריך בזה הרבה בש"ע על מקומו אמנם לא מצאתי תמצית בדבריו שיתיישב על לב פשטות ראיות הש"ס בזה) ועוד מקום אתי לעורר בזה מסוגיא דעירובין (דף ל"ב ע"א) בפלוגתא דר"נ ורב ששת אי אמרינן בשל תורה חזקה שליח עושה שליחותו. ולפי מה שהביא הש"ס שם בענין זה הך דהאומר לחבירו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי דהוי מזה ראיה לחזקה שליח עושה שליחותו בשל תורה כו'. ואף דדחה הש"ס שם משום חזקה דחבר מ"מ לדעת האומר דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו סמכינן ע"ז. ויעויין שם דהוי מחלוקת הראשונים לענין הלכתא ויעויין במש"ל פ"ד מהל' בכורות מה שהאריך בזה ושכ' שם לדעת הרמב"ם דהטעם באמת משום חזקה שליח עושה שליחותו. וא"כ לפי"ז לכאורה גם פלוגתת ר' יוחנן ורב ושמואל תלי בענין חזקה שליח עושה שליחותו [ומדי דברי בזה אכתוב בקיצור מה שעוררתי בזה לענין בעיית הש"ס בריש פסחים (דף ד' ע"א) המשכיר בית לחבירו בי"ד אם חזקתו בדוק ומספקא להו להש"ס אם הכל חבירים הם לענין בדיקת חמץ דהא לפי דברי הש"ס בעירובין הנ"ל אם אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בכה"ג דמוסר דבר לחבירו שיש בו לתקן איזה איסור לא צריכינן כלל לחזקה דחבר. והלא בשל סופרים לכ"ע חזקה שליח עושה שליחותו ובדיקת חמץ דרבנן הוא היכא שביטל ובזה אמרתי ליישב קצת מה שהשמיט רבינו הרי"ף ז"ל שם את האיבעיא וכל שקליא וטריא דהתם יעויין שם]: עכ"פ הדרינן לדידן דעל כרחך צריך לומר דעיקר הפלוגתא דרב ושמואל ור' יוחנן הוא משום דלא הוי איסור ברור ואולי ספק ספיקא להתירא אם כן יש להבין התחלת ראיית הש"ס לר' יוחנן מודאי לספק. ועוד יש להאריך בזה הרבה אמנם אין הזמן גורם ולא באתי רק להעיר בסוגיא זו והמבין יבין אשר לזאת נ"ל לפרש הך סוגיא באופן חדש קצת בהקדים דקדוק א' אשר לכאורה קטן הוא וגדול הוא בעיני מדוע לא הקדים הש"ס בתחלת דבריו לוקח מישראל מאי כו' למאי נ"מ לשיילי' כמו שהקדים הש"ס בסוגיא דפסחים (ד' ד' הנ"ל) והלא פשוט הוא שם גם בריש חולין (דף ג' ע"ב) דהיכא דאיתא קמן צריך לשיילי' אף במקום דאיכא חזקה ויעויין בתוס' (שם ד' ד' ע"ב ד"ה לאו) א"כ כש"כ בנ"ד היכא דאיתא קמן דלכאורה צריך לשיילי' אם בכרה אם לאו. ע"כ נ"ל דמדלא הקדים הש"ס כזאת דעיקר פלוגתת רב ושמואל ור"י הוא היכא דאיתא קמן. וזהו פשוט דהיכא דמוכר ישראל דבר לחבירו ולא אמר לו כלום שאין לו לחוש אולי הוא דבר איסור שאין ביד הקונה לתקנו כלל דודאי דא"צ לשאלו אף היכא דאיתא קמן דאם הי' בו איזה איסור פשוט ודאי לא הי' מכשילו המוכר בסתם ולא יודיעו למען לא יכשל בו תיכף חבירו ישראל הקונה משא"כ היכא דהאיסור אינו בגופו של דבר רק