חוט המשולש חלק ג' רלז

יפריש מיניה וביה ודאי יפטור לכל הדיעות. ויפרוש בלא ברכה: דברי אליעזר יצחק בהגאון מ' הלל זללה"ה מוולאזין: סימן לו מה שהשיב לו הגאון מהר"ד הנ"ל בענין הנ"ל בעזה"ש יום ד' ח' סיון בסיומא דמועדא עצרת חדש ימינו כקדם לפ"ק נאווהרדק: מה שהרבה רומע"כ לתמוה על דברי הש"ך ביו"ד (סי' שכ"ד ס"ק ח"י) שכתב דה"ה נתערב עיסה שאינה שאור דינה הכי דהא הך דשאור אוסר בכ"ש שייך נמי בזה. משמע דס"ל להש"ך הא דאי' בשו"ע לפי שנעשית כולו טבל היינו משום דטבל בכ"ש. וע"ז כתב מעל' יגלה לן פתרונו מהיכן למד זאת ואיך יכול לומר כן דהא הר"ש בפי' המשנה כ' שם בחלה פרק שלישי משנה ח' וז"ל ואין זה כמפריש מחיוב על הפטור דאו' שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאו'. הרי מסיק דמה שהשאור לא בטיל הוא מדאו'. ולפי דברי הש"ך משום דטבל בכ"ש אינו רק מדרבנן. ואם כן א"א לעשות פרנסה ממקום אחר והאריך בזה: אהובי לדעתי בזה דברי הש"ך נכונים הם דאף משום דלא מתבטל מדרבנן יכולין לפרנס ממקום אחר. והלא הדבר מפורש בר"ש שם בסוף הפ' שכ' שם לפרש מה דאי' במשנה למה אמרו הטבל בכ"ש דאמרן לעיל בשיש לו פרנסה מפריש לפי חשבון ובשאין לו פרנסה כל העיסה נאסרת ע"ש. א"כ מבואר דמשום דאיסור טבל בכ"ש מותר לפרנסה ממקום אחר. וכן מבואר בתשו' הרא"ש כלל ב' סימן ב' שכ' שם דברי הר"ש הנ"ל ומסיים דה"ה ככרות דבר שבמנין חשיבא ולא בטיל ע"ש וזה ברור דמה שדבר חשיב לא בטל הוא מדרבנן כמבואר בתוס' זבחים (דף ע"ג ד"ה אלא) ע"ש וכן מבואר בכל הפוסקים ועל ענין דמתני' כ' שם הרא"ש סי' הנ"ל ובסימן ג' שם דמשו"ה השאור לא מתבטל דשאור לטעמא עבידא ע"ש. ויסוד ענין דלטעמא עבידא אינו בטל הוא מדרבנן כמבואר בש"ך (סי' צ"ח ס"ק כ"ט) ועיין חולין (דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה לא במאה) דעסק מחמץ הוה כמו מעמיד דעיקרו לא הוה אלא מדרבנן. עיין בפמ"ג בפתיחה לתערובות ועיין אריכות דברים הרבה בזה בפר"ח סי' צ"ח ס"ק ו' ע"ש בהתווכחו עם בעל מנחת כהן עיין שם: ועוד אפילו נימא דשייך כאן טעם כעיקר דהוי דאורייתא. איך מתפרשת האי משנה לשיטת רש"י שהביא הב"י בסי' צ"ח דטכ"ע לאו דאורייתא ובפרט רבא דס"ל דרק בקדשים הוי דאורייתא וכן ר' יוחנן סובר כן וקרא דמשרת הוי אסמכתא. א"כ איך יפרנסו האמור במשנה לעשות פרנסה לפי חשבון. אבל האמת הוא דכל שלא מתבטל אפילו מדרבנן יכולין לעשות פרנסה ממ"א. ולא קשה מסוגיא דפ' הקומץ שהביא הר"ש שם על משנה דזיתי מסיק וזיתי ניקוף דאיתא שם בהקומץ דאסור להפריש מטבל ודאי על תערובות ע"ש. דנראה דלא שייך ענין זה אלא גבי מעשר שאסור להרבות בו ויש לו שיעור מן התורה. ולכן אם מפריש מודאי על ספק יש קלקול במעשר שהופרש. וכן כשמפריש מדאורייתא על דרבנן. אבל בחלה דמבואר בסי' שכ"ב דאין לו שיעור למעלה. וא"כ כשעושה עיסה גדולה החייבת בחלה ומפריש ממנה שיעור אחד מכ"ד ומוסיף מעט ומכוון שיהי' בתורת חלה לפטור את השאור שנתערבה לתוך העיסה או עכ"פ אם פטורה העיסה שנתערבה בה השאור תהי' כולה חלה על העיסה שניה החייבת: ועוד הלא כל עיקר חלה אפילו בזמן עלית עזרא ובכל ימי חכמי המשנה לא הי' כל עיקר חלה רק דרבנן כמבואר ריש ה' חלה. א"כ אין שום קפידא אם מפריש מעיסה חיובית ודאית על עיסה שאינה חייבת אלא מדרבנן: ולכן הר"ש לא הביא במשנה דשאור שנתערבה הסוגיא דמנחות הנ"ל רק במשנה דזיתי מסיק וזיתי ניקוף הביא סוגיא דהקומץ דהתם כשעושין פרנסה ממ"א הוי מדאורייתא על דרבנן אבל בענין חלה ליכא קפידא רק שעכ"פ יהי' שם חובת הפרשה בעלמא אפילו דרבנן. רק אם נימא דליכא שם על העיסה שנתערב בה שאור חובת הפרשה כל עיקר בזה ודאי אסור לעשות לה פרנסה ממ"א. וא"כ ודאי כוונת הר"ש במה שכ' שאין השאור בטל בעיסה עיקר דאורייתא. אין כוונתו כלל על ענין טעם כעיקר אלא כוונתו על ענין שאור דלטעמא עבידא לא בטיל. וכמו שכ' הרא"ש האי סברא מפורש בכלל ב' סי' ב' וסי' ג' כנ"ל. ובפשיטות הי' יכול הר"ש לפרש משום דטבל כ"ש ג"כ אינו מתבטל ולא צריכא לן הכא ענין דשאור לטעמא עבידא. ולפום רהיטא עלה בהשקפה ראשונה לאמר עפ"י מה שהביא הב"י סי' צ"ח בשם מצא כתוב דשאור ועיסה הוי מין שלא במינו. וא"כ אינו מועיל בזה איסור טבל כ"ש דהא שלא במינו אינו נאסר בכ"ש. אולם כבר האריך הפר"ח לדחות זאת ע"ש. ועיין בכו"פ באריכות בזה: ואפשר לומר מה דדייק הר"ש והרא"ש בתשובה לפרש ענין משנה זו משום דשאור לטעמא עבידא כו' משום דבמשנה סתמא קתני שאור שלא הורמה שנפל לתוך עיסה כו' ולא פירש בה שאור של חטין לעיסה של חטין. א"כ אפשר דהמשנה איירי בשאור של מין אחר לתוך עיסה של מין אחר. ובזה צריכין אנו שפיר לטעם דלטעמא עבידא כו' ולא מהני מטעמא דטבל בכל שהו: ובפרט דהר"ש מפרש האי ענינא דאיתא שם סוף פרקין למה אמרו הטבל אוסר כל שהו במינו ושלא במינו בנותן טעם דזה קאי על משנה דלמעלה דנקט שם שאור שניתן לעיסה א"כ מבואר דהאי משנה איירי בין במינו ובין שלא במינו: