חוט המשולש חלק ג' רלד

ומתיר יותר לענין נאכל תוך שנתו ולמכור במקולין דלדידהו לאו בכור הוא כלל ולספק השני הוי בכור בע"מ והי' ראוי לכאורה להתיר מטעם זה: אך באמת גם זה אינו שאף הגאון הנ"ל לא קאמר רק בפלוגתא דרבוותא דלא איפסיק בש"ע כחד מנייהו. וסיים שם בשם הכנה"ג דאף היכא שפסק הרב היפך ממ"ש המחבר אין לעשות ס"ס דכבר קבלנו עלינו לפסוק כהרב. כ"ש הכא שהביא הב"י כדעת הרמב"ם והרא"ש דפסקינן כר"מ ולא הזכיר כלל דעת החולקים כש"כ שאין לנו להכניס את דעתינו נגדם בס"ס: אך באמת לענין גופא דדינא אין אנו צריכין לכ"ז כי במילתא דרבנן שפיר יש לנו לסמוך על הרמ"א בתשובה. וכן דעת הט"ז ביו"ד סי' ש"כ סעיף ו' ס"ק ח' דבדיעבד סגי במשיכה לחוד. וכ"כ הגר"א ביו"ד שם ס"ק י"א שהעיקר כדעה זו ע"כ שפיר יש להתיר בזה בדבר שאין האיסור אלא מדרבנן: חודש שבט צ"ח לפ"ק. דברי אליעזר יצחק בהגאון מ' הלל זללה"ה מוולאזין סימן לה מה שכ' להגאון הגדול מוה' דוד זצ"ל אב"ד דק"ק נאווהרודאק בעה"מ ס' גליא מסכת: שאלה מעשה שלשו עיסה גדולה כשיעור חלה. ואחר גמר לישה בשעה שעמד כבר לאפות נטל ממנה חלתה ואח"כ נתן לתוך העיסה עוד קמח כשיעור חלה. אבל יש מהעיסה כ"כ שיתבטל הקמח ברובה. ואפה הפת וגם כבר נאכל כל הפת רק ככר א' נשאר מה יעשו בו. ואבאר בעז"ה כיד ה' הטובה עלי: תשובה הן לכאורה הוא משנה (בפ"ג דחלה מ"ח) הנוטל שאור מעיסה שלא הורמה חלתה ונתן לתוך עיסה שהורמה חלתה. אם יש לו פרנסה ממקום אחר מוציא לפי חשבון. וא"ל מוציא חלה א' על הכל. והובא דין זה ברמב"ם (פ"ז מהל' ביכורים הלכה י"א. ובשו"ע יו"ד סי' שכ"ד סעיף י"א) נתן שאור מעיסה שלא הורמה חלתה כו'. אם יש לו קמח או עיסה שלא נטל ממנה חלה מפריש ממנו ע"ז השאור לפי החשבון וא"ל מפריש א' ממ"ח בכל העיסה לפי שנעשית כולה טבל וה"ה אם השאור של פטור והעיסה של חיוב כו'. וכ' הש"ך (ס"ק י"ח) וז"ל דה"ה אם נתערב עיסה שאינה של שאור נמי דינא הכי דהא הך טעמא דטבל אוסר בכ"ש בהכי נמי שייך. ואדרבה בהכי שרי טפי להפריש מיניה ובי' דיש בילה בדבר לח כו'. אבל בשאור כ' בתה"ד (סי' ק"ל) דמודה הרא"ש דאין בילה. ולפיכך צ"ל הא דשרי הרא"ש בשאור להפריש מיניה וביה היינו דוקא בשאור שלא הורמה חלתה והיינו מטעם דכ' התם דטבל אוסר בכ"ש במינו ונעשית כולה טבל וטבולה לחלה כו'. עכ"ל הש"ך הנוגע לענין דידן: ואנכי בעניותי לא זכיתי להבין את דברי הש"ך בס"ק זה מראשו ועד סופו. הנה ראשית דבריו יאירו שה"ה בעיסה שאינה של שאור נמי דינא הכי. אדרבא יותר טוב משום דטובלת ויש בילה. ובשאור צ"ל לפי סברת הרא"ש דאין בילה. אמת שכן אי' בתה"ד (סי' ק"ל) וז"ל יראה דלהך עיסה שנילושה בשאור של כותים הרבה תקנות יש בדבר. והמה מפורשים בדברי רבותינו וז"ל. האשר"י מסיק בהלכותיו דיכול להפריש מיניה ובי' ולא חיישינן דילמא אתרמי של כותים. וקא מפריש מן הפטור על החיוב. דקיי"ל יש בילה בדבר לח. וכ"כ הסמ"ק כו'. והרא"ש כ' בתשובה שיעשה עיסה קטנה וישים אותה על העיסה הגדולה ויפריש מן העיסה הקטנה שהוא ודאי של חיוב. אע"ג דשאור לטעמא עבידא לא בטילה העיסה לגבי השאור. ואע"ג דהאשר"י כ' לעיל דיכול להפריש מיניה וביה. נראה די"ל דבשאור מודה הרא"ש דאין בילה וההיא דכ' בספרו בהל' חלה לא איירי בשאור עכ"ל תה"ד ואף דבריו הקדושים אינם מובנים לי כלל. למה יגרע שאור מעיסה שלא נבלל היטיב אך לולי דברי הש"ך הי' אפשר לומר דהתה"ד יפרש מ"ש הרא"ש בהל' חלה. אם עיסת עובד כוכבים וישראל מעורבין זה בזה היינו שנתערבו בעודן קמח ובקמח ס"ל להרא"ש דהוי לח בלח. אבל בעיסה לא נבלל כ"כ. כיון שכבר נעשה גוש כ"א בפ"ע. וכן משמע בהל' פסח לענין אם נתייבש הלחלוחית שעל השק דלא מהני רקידה. אך הש"ך אינו מפרש כן התה"ד דהרי הוא מסיק לחלק בין עיסה של שאור ובין עיסה שאינה של שאור כמו שהתחיל בראשית דבריו. ה"ה אם נתערב עיסה שאינו של שאור כו' ובין עיסה לעיסה אין שום סברא לענ"ד לחלק בענין בילה: ולענ"ד נראה דגם לזה החילוק שכ' אין אנו מוכרחים כלל. דדברי הרא"ש בפסקיו ובתשובותיו מתאימים יחד. דבתשובתו השיב על דעת השואל שהצריך להפריש מן העיסה דוקא יותר משיעור השאור כמ"ש בתחלה והיינו ע"כ משום דס"ל דהעיסה בטילה לגבי השאור. וא"כ אסור להפריש מהעיסה אחרת דהוי מחיוב על הפטור. ע"ז השיב דיכול לעשות עיסה אחרת ולהפריש ומדמה למתני' דידן דיכול להפריש מעיסה אחרת עלי'. אבל זאת פשיטא ליה דיכול להפריש מיניה וביה ממ"נ. וא"צ להשמיענו כלל. רק לאפוקי מדעת השואל. שדעתו להפריש דוקא מיניה וביה ולא מאחרת. אבל בפסקיו התחיל מתחלה לומר דדוקא עיסה אחרת מהני אבל מיניה וביה לא משום דאין בילה. וע"ז מסיק דשפיר יש בילה. ומותר להפריש אף מיניה וביה ולפענ"ד דבר ברור שהרא"ש לא סתר דבריו זה את זה ולפ"ז מש"כ דלדברי הרא"ש אין להפריש מיניה וביה לא מההכרח לומר כן. ושפיר י"ל דהטור כ' דין זה אליבא דכ"ע כנ"ל.