חוט המשולש חלק ג' רלג

ובשלמא אם תלוי בכונת הא"י ניחא דהא א"י אינו נאמן לאסור ולהתיר: וכן מדברי תשובת הרא"ש יש להסתפק דכ' בעובדא דידיה שהשפחה כוונה להתיר וגם הם. ולא נתברר עיקר טעמא: אמנם לכאורה נראה דיש לאסור כשמתכונין הבעלים אף שלא נתכוין הא"י מהך דמסקינן ב"מ (ד' צ' ע"א) על הך בעיא אם אמירה לא"י שבות באיסור לאו ומסיק הש"ס מהך דשלחו ליה לאבוה דשמואל הלין תורא דגנבין ארמאי דאסור. וכן פסק בש"ע א"ע סי' ה' סעי' י"ד וס"ל דאיפשטא הך בעיא. ולפ"ז תליא בפלוגתא דהא כמה פוסקים ס"ל דאזלינן לקולא. והסמ"ג כ' ג"כ דלא איפשיט אלא דפסקינן כרב חסדא ובזה י"ל דלכך כ' הרא"ש ב' הסברות דהוה ס"ס שמא כיון הא"י דודאי אסור ואת"ל דלא כיון הא"י הא כיוונו הם ודאי והוה ספק איסור מחמת זה: אמנם לפי דברי הט"ז בשיטת הרא"ש דע"כ כל טעמא דר"ח הוה משום דכונתם היה להתיר משום דקאמר נעשה. וע"כ תשובת רבא היה דתיבת נעשה אינו מוכיח כוונתם להתיר מכ"מ מוכח דאם כיוונו להתיר ודאי דאסור א"כ לזה היה ליה להרא"ש לצרף עוד הטעם שהשפחה כיוונה להתיר: עכ"פ זאת ברירא לן דדברי הט"ז בכונת הרא"ש ליתא לפענ"ד וכונת הרא"ש הוא כמ"ש דהוי תרי סברות לחומרא: ועו"ק לפי' הט"ז ל"ל להש"ס להך צריכותא הא אפשר ליה לעשות צריכותא משום דהא"י עשה דבר דלא היה מום לפי דעתו כלל משא"כ בתינוק: אמנם זאת חובה עלינו לבאר כוונת רש"י ז"ל במה שכ' במתני' טעמא דהתירא שהרי אין לומר שהא"י הזה להתירו נתכוין שהרי א"י שע"י מום שיעשה בו ישחט אא"כ נפל מאליו אם כוונת רש"י ז"ל דלפ"ז אמרינן ע"כ דכונת הא"י היה שלא לשם מום כלל אלא לשחוק בעלמא: אך לפ"ז קשיא מאי דקאמר הש"ס בגמרא וצריכא דאי אשמעי' א"י משום דלא אתי למסרך. ופירש"י דסרכא דא"י לא איכפת לן וקשה דסוף סוף יש לנו למיחש שמא יעשה כן בעצמו ואנן לא נדע שעשה זאת ונאמר דמעצמו נפל. וא"כ הוי ספי לן איסורא אע"כ מוכח דממ"נ דאם יעשה כן בחשאי וכונתו יהא שלא נדע יהיה באמת מותר רק אם יעשה בפרהסיא הרי לא נתיר כמ"ש במתני' וא"כ לא יהא האיסור אלא מצד מטיל מום בקדשים: וא"כ ע"כ דיש לנו לפרש דכונת רש"י ז"ל שאין כונתו להתיר שהרי אינו יודע שע"י מום זה יתירו וע"כ כונתו שלא ידעו וא"כ בזה לא שייך קנס דהא ע"כ לא יאמר ישראל לא"י לעשות מום דכיון שידע ישראל שהא"י עשה המום יהא אסור: אך דברי תשו' מא"ז שהביא הד"מ עדיין צריכין בירור דהא התם לא שייך זאת דהא ע"כ לא יסתרס מאליו. אמנם נ"ל ששם י"ל שהיה כונת הא"י שיסבור ישראל שסירסו כדי שיהא יפה למלאכה ולא משום מום דאל"כ קשה עליו מ"ט דמתני'. עכ"פ לפ"ז בנ"ד ודאי דשרי די"ל דהיה כונת הא"י כדי שיסברו דמעצמו נפל: סימן לד בדבר השאלה שנשאלתי מק' הראדאק סמוך לעירנו בנדון בהמה מבכרת שמכרו אותה לעובד כוכבים במשיכה לבד בלא כסף. אח"כ נולד לה בכור זכר ונולד בו מום קבוע ושחטו אותו שלא עפ"י ג' בני הכנסת מה דינו: הן מה שרצו להתירו בממ"נ דלדעת הרמב"ם והרא"ש דפסקי כר"מ בבכור אם שחטו במומו דאסור [משום דס"ל דטעמא דר"מ שם משום גזירה וקי"ל הלכה כר"מ בגזירותיו] הלא סברי דמשיכה לבד קונה בעובד כוכבים ולדעת רש"י דס"ל דמשיכה לבד אינה קונה בעובד כוכבים הלא פסקי כר"י בבכור אם שחטו במומו דמותר [משום דס"ל דטעמא דר"מ שם משום קנסא כדאיתא בביצה כ"ז ע"א רש"י ד"ה אטו וקי"ל דאין הלכה כר"מ בקנסותיו]. וממ"נ בכור זה מותר עכ"ל לפ"ד אין לסמוך על ממ"נ בדברים אלו. ואף שכמו כן כ' הש"ך בסי' נ"ד ס"ק ט' בשם הד"מ. מלשון הש"ך משמע דלא נקטינן הכי לדינא להתיר בממ"נ. דדלמא פסקינן ככל אחד לחומרא וכ"כ הש"ך להדיא בסי' רמ"ב ביו"ד בכללי איסור והיתר ובחו"מ סי' כ"ה ס"ק י"ט. לכך הוסיף הש"ך וכ' ור"ל נהי דלעיל סי' נ' ס"ב קי"ל דשלא במקום הפסד מרובה יש להחמיר דחסר כנטול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר. פי' דוקא הכא דבמקום הפ"מ [יש להחמיר דחסר כנטול מ"מ הכא כיון דיש עוד סברא להתיר אין להחמיר] בלא"ה מקילינן בחסר. ובאמת הש"ך בזה לשיטתו אזיל בסי' נ"ז ס"ק נ"א וכן בסי' ס"ו ס"ק י' דספיקא דרבוותא לא חשבינן לספיקא לענין ס"ס ולכך כ' דוקא משום דלא מחמרינן רק שלא במקום הפ"מ לכך בהפ"מ יש לסמוך אהך סברא דממ"נ ועפ"מ על מקומו שם שמפרש ג"כ הפירוש מטעם ס"ס ואפ"ה הניח בצ"ע על הש"ך בזה מהך דטחול. וכן הט"ז לא הסכים לזה. והנה לכאורה אף בכאן אין להקל מטעם זה: והן אף שבאמת זאת הוא רק לפי סברת הש"ך לשיטתו. ואנן יש לנו לסמוך על הגאון בעל שב"י שכ' בתורת השלמים בדיני ס"ס שספק פלוגתא דרבוותא עדיף טפי משארי ספיקות והשיג על הש"ך יעו"ש. והביא דבריו גם הגאון בעל פרי מגדים סוף סי' ק"י במחודשים בשם הפר"ח ותה"ד ס"ק ב' דאפי' תרי פלוגתא דרבוותא הוי ס"ס כל שא' מתיר יותר מחבירו. ונמצא בנ"ד הרי ס"ס גמור דלמא כרש"י דפסקינן כר"י שאם שחטו ג"כ מותר. ושמא כדעת הרמב"ם דמשיכה בעצמו קונה.