חוט המשולש חלק ג' רלב

זה אמר לו בכור הוא ואינו נשחט אלא א"כ היה בו מום נטל פיגום וצרם אזנו. ובא מעשה לפני חכמים והתירו. ואחר שהתירו הלך וצרם באזני בכורות אחרים ואסרו כו'. ואמרינן שם בגמרא אמר ר"ח א"ר קטינא ל"ש אלא דאמר לו אא"כ היה בו מום כו'. ומסיק רבא מכדי ממילא הוא מה לי היה מה לי נעשה ול"ש להתירא: וכך כ' הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורות הל' י"ב קטנים שהטילו מום בבכור דרך שחוק וכן הא"י שעשה לדעתו הרי זה ישחוט עליו ואם עשאו כדי להתירו לא ישחוט עליו: והנה הרמב"ם ז"ל לא הביא כלל בפרטיות הך עובדא דקסטור וכ' סתמא ועשה לדעתו ולא מבורר כונתו אמנם הטור הביא לענין זה כעין הך עובדא. ומסיים על לשון הרמב"ם אפילו אם שואל למה אין שוחטין אותו והשיבו לו לפי תומם שאסור לשחטו עד שיפול בו מום. אבל אם כיון להתירו כגון לאחר שראה כו' והביא עוד וכ' א"א הרא"ש ז"ל בתשובה על שאמרו לגויה המשרתת בבית יהודי על הבכור שאין לאכלו בלא מום והלכה וחתכה אזנו שזה חשוב לדעת ואין לשוחטו עליו וכן העתיק הב"י בשו"ע סי' שי"ג סעי' ב' וג': והנה לכאורה הך עובדא דידן הוי ממש כהך דמתני' אמנם יש שפקפקו בדבר מהך שכ' הט"ז שם ס"ק ב' לחלק בין הך דתשובת הרא"ש להך דמתניתין. והקשה לפירש"י שפירש במתני' שהרי אין לומר שהא"י זה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו. א"כ גם בתשובת הרא"ש מנ"ל שידעה שיתירו ע"י המום אף אם לא יפול מאליו ופי' הט"ז שהרא"ש מפרש טעמא דמתני' שלא ידע הקסטור דזה הוי מום כלל. כדאמרינן בפ' הנזקין באגדת החורבן דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לא הוה מומא. משא"כ בתשו' הרא"ש שחתכה הכותית האוזן הוה מום גלוי אף להם וכ' שגם דעת הטור כן. אלא שקיצר במקום שהיה לו לבאר וא"כ לפ"ז בנ"ד דהוה מום גלוי לכאורה יש להחמיר: הנה אף אם נאמר כדעת הט"ז בשיטת הרא"ש מ"מ אין לנו לחוש לזה דהא גם הוא מודה דדברי רש"י ז"ל לא כן הם אלא אף במקום שהיה יודע דהוה מום רק שלא היה יודע שיתירו אותו משום דלא נפל מאליו מותר וכן העלים הט"ז עיניו מדברי הד"מ שהביא שמצא בשם תשובת א"ז על בכור שמסרו ישראל לשומר א"י. והודיעו שהוא בכור וא"י חוקרין הענין ומודיעין כי במומו ניתר וסופו מוכיח כי בא הא"י לבעל הבכור במרמה וא"ל דע כי סרסתי העגל ושתק היהודי והבין הא"י כי באמת הדבר ולא עוד אלא שבא היהודי וראה שאינו מסורס ושתק וכראות הא"י הלך וסרסו אח"כ מיד אותו בכור מותר גמור הוא. וכן משמע ממתני' דבכורות הרי שם ודאי דהוי ידוע לא"י שניתר במום זה ואפי"ה אסיק דמותר וכן ממה שהביא הרמ"א בשם פסקי מהר"י בהגה"ה סי' הנ"ל סעי' ג' ג"כ מוכח דלא בעינן שלא ידע הא"י דזה הוי מום: אמנם ע"ז אני דן דע"כ אין מקום כלל לומר שכך היה פירושא דהרא"ש במתני' דעיקר טעמא משום דלדידהו לא הוי מומא א"כ לפי"ז מה הוי ס"ד דר"ח שם בש"ס לומר דאם אמר לו אא"כ נעשה דאסור כיון דעיקר הטעם דהא"י לא ידע דהוה מום. ואין לומר דס"ד דר"ח כיון שהם כיוונו שיעשה בו הא"י מום. ואף אם הא"י לא כיון אפ"ה אסור. א"כ מה השיבו רבא מכדי ממילא הוא סוף סוף הא הם כיוונו שיעשה מום ולדידן דפסקינן קנסא הוא א"כ יש לקנוס אותם. אמנם גם לפירש"י ז"ל קשה ג"כ לכאורה שכ' ממילא הוא שלא היה יודע הא"י שיהא מותר. הא הם כיונו אמנם רש"י ז"ל מפרש שם הקושיא דבדקאמר נעשה מדבריהם למד הא"י דניחא להו שיפול בו מום ע"י אדם. משא"כ לשיטת הרא"ש לפי דברי הט"ז ע"כ הקושיא דלקנוס אותם. א"כ מה השיב רבא ע"ז ואפשר לומר בדוחק דמאי דקאמר מכדי ממילא הוי קאי על פירוש תיבת נעשה. ודוחק הוא: אמנם ע"ז גופא יש לנו לדון אם היה כוונת האומרים להטיל בו מום ולא כוונת הא"י. וכן איפכא אם היה כוונת הא"י ולא כוונת האומרים מהו. הנה זה מבואר במתני' בסיפא דבכוונת הא"י לחודא אסור דאמרי' ראה שהתירו הלך וצירם משמע אף דלא אמרו ליה אינך מידי. ולפ"ז איפכא דאם הא"י לא כיוון לכאורה היה צ"ל מותר אמנם אפשר דבעינן שלא יתכוונו שניהם להתיר: והנה לפי"מ שהקשתי לעיל לכאורה מוכח מן הש"ס לפי פירש"י דכוונתם להתיר לא מזיק מידי דאל"כ מה השיבו רבא מכדי ממילא הוא ולפי שפירש"י הרי כוונתם היה להתיר. אמנם כיון דסוף סוף אינו מדוקדק תשובת רבא לפירש"י דהא החשש דר"ח שם בש"ס הוי שמתוך כך ילמוד הא"י דאף שיעשה בו מום ולא שיפול ממילא יהא מותר. אלא ע"כ צריכין אנו לדחוק דבאמת פליג רבא וסובר דמלישנא דנעשה אינו מוכיח הא"י דאף ע"י אדם יהא מותר: ולכאורה מוכח דבכוונתם לחוד הוא דאסור. מהך דקאמר הש"ס התם שלא לדעתו מותר לאתויי מסיח לפ"ת משמע דוקא דאם הסיחו לפי תומם משא"כ באמרו כן בפירוש אסור משום כוונה דידהו. אמנם גם בזה י"ל דאם לא הסיחו לפי תומם יבין הא"י מתוך דבריהם שכוונתם שיעשה בו מום בידי אדם והוה הוא מתכווין משא"כ בשאל או במסל"ת ועדיין צ"ע: אמנם יותר מסתבר לאסור בכונתם לחודא כיון דמטעם קנסא קאתינן עלה. אמנם לפ"ז יש לדקדק מדוע לא מצינו שנשאל להם איך היה כונתם. ואם נאמר דלא מהימנינן להו. למה לא יהא נאמנין ע"ז כיון דבישראל עסקינן וגם איך שייך הפלוגתא דר"ח ורבא בתיבת נעשה. ודוחק לומר דהש"ס מיירי היכא דליתא קמן דנישיילי' רק עדים מעידים ע"ז.