חוט המשולש חלק ג' רל

קושיא דלמא רק לענין אדם קאמר שנולד הספק בעוד שהיה חי. אבל בבהמה אף כה"ג חיישינן: ומ"ש שהרי גם בבהמה התורה התירה להדיוט סתם ואפילו בן יומו הלא הרמב"ם ס"ל (בפ"ד מה' מאכלות אסורות הלכה ד') דמדאורייתא אסור וגם לפי דבריו סותר את עצמו במ"ש לעיל: ד ומה שמדמה חזקה זו לחזקות שאנו רואין כגון איש ואשה שבאו לפנינו. הלא כבר כתבתי בתשובתי כמה פעמים דברי הראשונים ז"ל ברשב"ג דיליף מפדיה ואף דהתם אף כשקים לן שכלו לו חדשיו. מ"מ דריש רשב"ג טעמא דקרא דלכך צותה התורה להמתין ל' יום כדי שברוב ולדות יצא מספק נפל והוא בשיטה מקובצת בב"ק (דף י"א) והובא דבריהם אלה גם במ"ל (פ"ג מה' איסורי מזבח ה' ח') יעו"ש (ולא ידעתי כל אריכות דבריו שם הלא הוא להדיא בתוס' ב"ק שם ובבכורות ד' מ"ט) א"כ הרי חזינן דס"ל לרשב"ג דלא רצתה התורה לסמוך על חזקה זו שרואין אותו שהוא חי לענין פדיה דאל"כ מנ"ל כלל החילוק בין שלשים ללפני שלשים: ה ומה שתירץ קושיית השואל מהא דחלב בסברא זו דבשעה שהיא חיה יש לה חזקה זו. לפ"ד נעלם ממנו באותה שעה מה דרצה הש"ס שם בחולין ללמוד מהך דשעיר המשתלח ובפרט מעדים זוממין דדלמא הך דאסהידו בי' טרפה הוה כו' וכ"ת דבדקינן ליה והתניא ברבי אומר לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין וא"כ הרי חי הוא עדיין ויש לו חזקה דמר שרואין אותו שהוא חי ואיך יליף מזה דהולכין בתר רובא לחוד וא"כ גם מחלב היה יכול להוכיח לפ"ז. ובאמת קושיא זו מחלב כבר הקשו המפרשים החריפים ותירצו בטוב טעם: ו מ"ש דכאן לא שייך אין הולכין בממון אחר הרוב דבשביל חזקת ממון לא ישתנה הדין דנקטינן בכל דוכתא דהולד בחזקת חיים הרי גמרא ערוכה הוא בב"ב (דף צ"ג ע"א) ת"ש שור שנגח את הפרה דמסייע מזה לשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב לכך לא אמרינן דניזל בתר רוב בהמות שאינן מפילות: ו במ"ש שתירץ קושיית הש"ך בסי' רנ"ט דאם יש דבר מנגד להחזקה לא אזלינן בתר החזקה דממון לפ"ד הלא כל דברי הש"ך עדיין במקומן עומדים דהא הך דינא דהגמ"ר בשם אז"ק וגם בתשובת הרשב"א אין דבר המנגד לחזקת ממון יעו"ש: את כל זה כתבתי וראיתי שב"ה לא חידש לי כת"ר מאומה כי רוב דבריו עלו על רוחי וראיתי והוכחתי בעז"ה בתשובתי שלא כן הוא ויפה עשה כת"ר שלא כתב טעמיו וסברותיו להגאון דקארלין בלתי ידיעתי ולפ"ד דינא דגמרא הוא שאסור לעשות כן כמו דאמרינן בב"ב (דף ק"ל ע"ב) א"ל רבא לר"פ ולר"ה בדר"י כי אתי' פסקא דדינא דידי לקדמייכו וחזיתו ביה פרכא לא תקרעוה עד דאתיתו לקמאי אי אית לי טעמא אמינא לכו ואי לא הדרנא בי ולפ"ד אין חילוק כלל ואף בגדול ממנו אין לעשות כן לקרוע הדין קודם שישאלו אולי אית ליה טעמא וכן אמרינן חולין (דף ז' ע"א) תלמיד שאמר איזה דבר אין מזניחין אותו וודאי הייתי מקפיד מאד אלו היה כותב זאת להגאון הנ"ל טרם הודיע אותן הדברים אלי כי ת"ל אית לי טעמא רבתא בכל דבריו. וה' הטוב יעמידנו על האמת והן עתה אם ירצה לשלוח לידידנו הגאון שי' לקארלין אם רק דברים אלו האמורים אלי יכול לכתוב ואף אם ירבה להשיב שם על דברי אלה ישלח לו אף בלתי ידיעתי רק שישלח גם מכתבי זה לפניו למען ידע טעמו ונימוקי אך אם יתחדש לו עוד איזה דברים אשר לא דבר מזה עדיין במכתבו זה אשר הגיעני לפ"ד צריך להודיעני מקודם כמו שכ' לעיל. ולפי דעתי גם דעתו סתם בהאי פסקא לא היה צריך לכתוב עד שיודיעני. ומה שכ' משום דשתיקה כהודאה וחלילה לשקר בד"ת מפני הכבוד והוי מגלה פנים בתורה שלא כהלכה. יעיין כת"ר בשבועות (דף מ' ע"א) ובחולין (דף ע"ה ע"ב רש"י ד"ה משהה הוי שהי ליה) מנהגו של ר"ל כשאמר ר' יוחנן שמועה שאינו מודה לו שהה ר"ל שעה או שתים קודם שיחלוק עליו אולי יחזור בו ובתוך כך יצא רב אסי ולא שמע אם נחלק עליו אלמא דר"ל כבר היה ידוע לו שהדין אינו כן אף עפ"כ שתק ולא הוי חלילה כמשקר בד"ת ואף שבאמת רב אסי טעה מזה ולא ידע שנחלק עליו וכן בב"ק (דף י"א ע"ב) א"ל ר"נ לעולא אמר ר"א אפילו מיתמי לא מיניה ולבתר דנפק א"ל עולא הכי א"ר אלעזר אפילו מיתמי. וא"כ היה עולא משקר בד"ת חלילה בפירוש. וכ"ש שמותר לשתוק עד שישאל את האומר טעמו ונמוקו אך עכ"פ בזה היה כוונתו לש"ש ואף שאינו מדינא: סימן לב שאלה א' שנולד לו בן בכור וכשרצה לפדותו ויש לו קרובים עניים אם מותר לא' מקרוביו לאמר לאיזה כהן אם יהיה שייך לי איזה סך סלע או ב' מהני חמשה סלעים שתקבל מאבי הבן אז אפעול אצל אבי הבן שיפדה אצלך דוקא ותרויח המותר או אסור לומר כן. וד' ית' יאיר עינינו בתורתו ויעמידנו על האמת: מקודם נעיין בעז"ה הא דשרינן בתרומה ומעשרות ליקח טובת הנאה כדאמרינן בבכורות (דף כ"ז ע"א) והיינו מישראל אחר אם מותר ליקח גם בעבור פדיון הבן. הנה אמרינן שם. ובכולן יש בהן טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכרי ומצאו ישראל אחר וא"ל הילך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר ואם היה כהן לכהן אסור ופריך ותנא מ"ט לא קאמר מתנות כהונה ומשני אמר לך תרומה דקדושת הגוף הוא דכיון דלא מתחלי לא אתי למטעי ביה הני כיון דקדושת דמים הוא אתי למטעי בהון דבר מיתחיל קדושתייהו אארבעה זוזי ואתי למנהג בהם מנהג דחולין ופירש"י ותוס' שלא יאכלם בצלי ובחרדל והנה לכאורה בדמי פדיון הבן הא לא שייך הך סברא דאתי למנהג