חוט המשולש חלק ג' רכה

תרומה ה' י"ב ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בתרומה כו' ולא כ' שאינה אוכלת עד שיהא הולד בן שלשים. והא שם איסורא הוא ודאי יש לנו לגזור כמו לענין יבום וע"ז לא ענו כולם למה לא נגזור. והעולה על כולנה אתמהה מדוע העלימו עיניהם המאירים כשמש בצהרים מהא דכ' רבינו ז"ל לענין בהמה דהוי מדאורייתא ממ"נ אם אזלינן בתר רוב ולדות. גם בבהמה ניזיל בתר רובא. וא"ל דסברתם הוא כסברת הגאון בעל נודע ביהודא שהבאתי לעיל בכ"ז לא היה להם לסתום אלא לפרש. ובפרט שהגאון לא אמר זאת אלא לפי שעה לישב מהך דיבמה להך דבהמה אבל לישב עפי"ז כל המקומות ברבינו ז"ל אין די עולה תירוצו כלל כי לפמ"ש התוס' בבכורות (כ' ע"ב ד"ה חלב פוטר) לענין ספק בכור שיש חזקה להעמיד ולד בחזקת שאינו קדוש בבכורה. ואף דרוב ולדות בני קיימא נינהו ויוצאים דרך רחם וגם במעי אמו היה עומד להיות בכור כשיצא. אפ"ה כיון דבמעי אמו עכ"פ לא היה קדוש מעמידין אותו גם כשיולד על חזקה זו ולחזקה זו הסכים להם הרא"ש בהאשה בתרא וכן הרמב"ן א"כ לפ"ד הגאון בעל נוב"י בכולם יש חזקה נגד הרוב היינו להעמיד הולד בחזקתו כשהיה במעי אמו ולא היה מנחיל וגם לא היה מאכיל בתרומה א"כ גם כשיצא לאויר העולם כל שלא שהה נצטרף המיעוט דמפילות לחזקת הולד במעי אמו ויהיה ספק דאורייתא ואיך מאכילין את האם בתרומה ומוציאין הנכסים מחזקת יורשי האב בנחלות א"כ ע"כ צ"ל דזה המיעוט הוי כמו כל המיעוטין דעלמא ואינו מצרפין אותו להחזקה ומהדרינן לכללא דרובא וחזקה רובא עדיף. א"כ הדרן קושייתן לדוכתין מהך דבהמה למה כ' דהוי דאורייתא (ויש לי בעז"ה הרבה לרצות בענין דרובא וחזקה רובא עדיף וסמוך מיעוטא לחזקה והמה בכתובים אצלי אך אכמ"ל) נמצא אסיקנא דלפירושם בשיטת הרמב"ם ז"ל לא עלתה ארוכה לקושייתו מהך דבהמה גם בל"ז כבר העירותי לעיל שלא יתיישב הרמב"ם ז"ל בכל מקומות מושבותיהם וביותר למה לא הזכיר רבינו בפירוש טעמא דמילתא דאזלינן בתר רוב ולדות וכ' בה' יבום סתמא מה"ת כשיצא הולד לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד פטורה ולא כ' משום דאזלינן בתר רוב ולדות: והן לולא דמסתפינא מרבותינו הראשונים וגדולי האחרונים אשר מימיהם אנו שותים בצמא בכל יום הייתי אומר דרך אחרת בשיטת רבינו ז"ל אשר יתיישב בכל מקום בלי שום פקפוק כלל. וזה החלי בעזר צורי וגואלי: הן פשטא דסוגיא דנדה (דף מ"ד ע"א) דמייתי שם הש"ס על כל השנויים במשנתינו בבן יום א' משמע דמיירי בבן יום א' ממש ואף דלא ידוע שכלו לו חדשיו כן מוכח ממה דמקשינן (שם ב') אמאי דקאמר וכן לענין אבילות נימא דלא כרשב"ג ולא מקשי אכל המנויים במשנתינו וכבר העירו בזה נושאי כלי הרמב"ם ז"ל ובביאורי הגר"א בא"ע סי' הנ"ל כ' משום די"ל דמתני'. מדאורייתא קאמר מטעם רובא [ולא נ"ל כלל כי לענין טומאה נדה וזבה יש להעמיד הנוגע בחזקת טהרה ואיתרע ליה רובא] אלא דפשטא דסוגיא נראה דכיון דילפינן מקראי דאף בן יום א' חשוב כאו"א למלתיה אין סברא לומר שהתורה מיירי בידוע שכלו לו חדשיו ואדרבא כמו דיליף רשב"ג מבכור דבשלשים יום יצא מספק נפל וכבר כ' הראשונים ז"ל דיליף מטעמא דקרא דע"כ לכך נתן רחמנא השיעור דשלשים יום כדי שברוב ולדות יצא מידי נפל אף דבאמת אף בכלו לו חדשיו בעינן שלשים וכן בבהמה כמ"ש התוס' (בב"ק דף י"א ע"ב ד"ה בכור. ובבכורות דף מ"ט ע"א ד"ה כיום שלפניו). אך התורה ברוב ולדות איירי. א"כ ממילא ע"כ לרשב"ג בכל הני דכ' רחמנא סתם בבן יומו ג"כ ברוב ולדות קאמר שלא ידוע שכלו לו חדשיו. וא"כ אף אם נימא דרשב"ג מדאורייתא קאמר דכל שלא שהה חיישינן לספק נפל כדעת הרא"ש שהבאתי לעיל אעפ"כ בכל הנך גלי לן קרא להדיא שלא נחוש לספק נפל ובבן יום א' הוי דינו כבן קיימא וכל דינא דרשב"ג רק לענין אבילות וכן פשטא דסוגיא דשבת ג"כ משמע דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בסתם ולדות עיקר נ"מ לענין אבילות ולענין בהמה אבל בשאר השנויין במשנתינו כיון דמקראי ילפינן מודה רשב"ג. ובזה אתיא שפיר כל דברי רבינו ז"ל שלא הוסיף מדעתו כלום רק כל מה שמבואר בתלמודא להדיא. (כי לפי פי' המ"מ הוסיף רבינו ז"ל בה' רוצח מדעתו את כל החילוק בין שהה ללא שהה ולמד זאת מיבום) וקשה לי מדוע לא כתב כן בנחלות ובשאר מקומות לכך יצא לחלק ונבא כסדר בה' רבינו ז"ל: לענין מילה הובא בשבת (דף קל"ו) הך פלוגתא דרבנן ורשב"ג ורבי לכך כ' רבינו בה' מילה בענין בן ח' דאם גמרו שערו וצפרניו הוי בן קיימא משום דפסק כרבי. ובשהה אף שלא גמרו כרשב"ג כמו שמשמע ביבמות (דף פ' ע"ב) דפסקינן כוותייהו בזה. גם כ' שם דבן ח' שלא גמרו הוא כאבן ממש ואסור לטלטלו כמו שהובא שם בשבת (קל"ב א') וממילא נדע זאת אף בכ"מ שלא הוזכר בש"ס להדיא דבן ח' שלא גמרו הוי כאבן ממש ואינו חי כלל ובגמרו אמרינן דאשתהי ודינו כנולד בתוך ט' והשתא ניחא שלא כ' רבינו ז"ל בשום מקום הך דינא דגמרו. עד שמזה הוכיחו המפרשים לשיטתו דרבי לא קאמר אלא לענין גמרו ובאמת הרואה יראה דכיון שלא הוזכר בש"ס להדיא פלוגתתן אלא לענין מילה כתבו ג"כ לענין מילה וממנה נלמוד על כל מה דבעינן ילד חי ולכך בכל השנוי במשנתינו בפ' יוצא דופן כגון לענין נדה וזיבה ונגעים וזיקוק ליבום ונחלה לא ביאר רבינו כלום דמכיון דמקראי ילפינן גם רשב"ג מודה דלא בעינן שהה כמו שביארתי לעיל. רק לענין טומאת מת שהוזכר בש"ס ב"ב פ' לא יחפור (דף כ' ע"א) להדיא דבן ח' אינו מקבל טומאה לכך כתב רבינו בפ' א' מה' טומאת מת הל' י"ד דבן ח' לא נטמא ומאחר דדין זה נובע מהגמ' דלא יחפור [כמבואר בכ"מ שם] ושם תני בגמ' סתם בן ח' לכך העתיק רבינו לשון הגמ' ומהו בן ח' סמך רבינו על מה שכ' כבר בהל' מילה