חוט המשולש חלק ג' רכג

שם סעי' ג' דאין סומכים על העובדי כוכבים בגדיים וטלאים הנקחים ממנו ואומרים שהם בני ח' ימים. וכ' הש"ך דמשמע מדבריו דאף במסל"ת אינו נאמן משמע דפוסק דהוא מדאורייתא. ועי' פ"מ וכן משמע בביאור הגר"א שם דס"ל דאסור מדאורייתא: ותמהני מאד על כל האחרונים שנעלם מהם דברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל (בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות ה' ד') שכ' ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני שכל שלא שהה בבהמה שמונה ימים ה"ה כנפל ואין לוקין עליו וכ' הכ"מ דלכך אין לוקין משום דהוי רק ס' דאורייתא ומדכ' אין לוקין מוכח דס"ל דהוי דאורייתא: והנה הגאון בעל נוב"י בס' דגול מרבבה (אינו אתי) והובא בשו"ת נודע ביהודא מ"ת באה"ע סי' י"ט הקשה על הסוברים דהוי רק מדרבנן מגמ' ערוכה בר"ה (ד' ו' ע"ב) איבעי להו בכור מאימת מונין לו שנה אביי אומר משעה שנולד ראב"י אומר משעה שנראה להרצאה ול"פ הא בתם והא בבע"מ ופריך בע"מ מי מצי אכיל לי' ומשני דקים לן דכלו לו חדשיו עכ"ל הגמ' משמע דאסור מה"ת דאי מה"ת שרי למה לא נמנה לו שנה דאטו ע"י חומרת חכמים נתיר להשהותו יותר משנה א"ו מה"ת אסור. והא דקשה ע"ז מדוע ביבמה סמכו על רוב ולדות דבאשת כהן יוצאת בלא חליצה ע"כ יצא לחלק בין בהמה לאדם דבבהמה יש לה חזקת אינה זבוחה וסמוך מיעוטא דנפל המצוי לחזקה והוי פלגא ופלגא משא"כ ביבמה דלא הי' לה חזקת איסור לשוק מעולם עכ"ד: והנה אף דהדין יכול להיות שכן הוא אך מהתוס' נדה שהבאתי לעיל לא משמע כן דהא אתרווייהו מקשי ותירצו דלא הוי אלא גזירת חכמים ועוד שאף לפ"ד עדיין לא נתיישב היטב הסוגיא דר"ה דמהיכא פשיטא להו כ"כ דלרשב"ג הוי דאורייתא בזה מטעם שכ' הגאון כיון דרבנן ע"כ פליגי עליה וס"ל דאף מדרבנן מותר כדמשמע בסוגיא דשבת שם. וע"כ לית להו הך סברא א"כ מי פשיטא כולי האי דרשב"ג סבר דהוי דאורייתא. ונשווי פלוגתא רחוקה בינייהו דילמא גם בבהמה לא פליג עליהם ואינו אוסר רק מדרבנן ולא סמיך הך מיעוטא להחזקה ועוד דהא סברתו לא הוי אלא אם נימא דלנפל לא מהני שחיטה כלל וא"כ החזקה מסייע להמיעוט אבל אם נימא דמהני שחיטה לנפל אין החזקה מסייע כלל להמיעוט כמו דלא מסייע למיעוט דטריפות בכל הבהמות. ואף דפסקינן באמת דלנפל לא מהני שחיטה לטהרו מידי נבלה עכ"פ אביי גופא וגם רבא קאמרי שם בשבת כתנאי ומסיק שם הגמ' אלא דכ"ע מת הוא וריב"י וראב"ש ס"ל מידי דהוי אטריפה דשחיטה מטהרתה. ורבנן סברי לא דמי לטריפה. טריפה היה לה שעת כו' הכא אין במינה שחיטה עכ"ל והנה עכ"פ מידי פלוגתא לא נפקי ומאי מקשי דילמא ס"ל לאביי כריב"י וראב"ש וא"כ לא הוה אלא מדרבנן ואף דע"כ צ"ל דהש"ס מקשי אליבא דרשב"ג ולא אליבא דרבנן דמכשרי לגמרי בתוך ח' י"ל דהש"ס סמיך על פיסקא דר"י א"ש בשבת שם דהלכתא כותיה אבל בפלוגתא זו אם מהני ליה שחיטה לא איפסיק הלכתא בהדיא ודילמא ס"ל כנ"ל: ועוד קשה לי לפ"ז דאף להסוברים דבאדם הוה דרבנן מ"מ בבהמה הוי דאורייתא משום סמוך מיעוטא לחזקה וקשה מאי דאמרינן שם אמר אביי נפל מן הגג או אכלו ארי ד"ה חי הוא כ"פ כשפיהק ומת ומקשינן עלה מהא דר"פ ור"ה בדר"י לא אכלי עיגלא תילתא עד אורתא דשמיני מאי קשה דילמא אביי לא קאמר זאת אלא באדם אבל בבהמה באמת כ"ע ס"ל דאסור ואף רבנן מודו ליה לרשב"ג דאסור מטעם סמוך מיעוטא. רק באדם לא ס"ל כוותיה לאסור מדרבנן כיון דמדאורייתא שרי. וגם אי נימא דע"כ פליגא אף בבהמה אך עכ"פ דילמא בבהמה פליגא אף בנפל מן הגג משום סמוך מיעוטא רק באדם לא פליגא אלא בפיהק כמו דמסיק הש"ס שם ונ"מ לענין יבום: הנה מכל הנ"ל מוכח להדיא דאין סברא לחלק בהך בין בהמה לאדם ועוד דלא אשתמיט חד מקמאי לחלק בהכי וגם סברתו לענין יבום איני יודע אם הוסכם מהש"ס ומכל הראשונים ז"ל בכ"מ: אך איך שהוא הוכחה גדולה הוא עכ"פ מהא דר"ה דבבהמה הוי דאורייתא. ואף דלפ"מ שכ' הט"ז יו"ד (סי' ט"ו ס"ק ו') מה שבכור בע"מ נאכל תוך שנתו הוא רק מטעם שלא יבא לידי גיזה ועבודה משמע דאינו אלא מדרבנן לכאורה אין ראיה משם דכיון דכל החיוב לאכול תוך שנתו אינו אלא מדרבנן שפיר יש לחשוב מזמן שמותר לאכול מדרבנן אך דברי הט"ז אלו לא ידעתי להולמם דמפשטא דסוגיא דבכורות משמע דהוי דאורייתא אף בבע"מ וכ"כ הרמב"ם (בפ"א מהל' בכורות ה' ח') הבכור נאכל תוך שנתו בין תם בין בע"מ שנאמר לפני ד' אלקיך תאכלנו כו' וכי יהיה בו מום כו' הרי מפורש דהוי בעשה אך י"ל דדברי הט"ז לקוחים מתוך דברי התוס' בר"ה ז' (ואולי התוס' לשיטתייהו) ואין כאן מקום להאריך בזה נ' עכ"פ לד' הרמב"ם מוכח מסוגיא דר"ה דהוי דאורייתא ובפרט שכן כ' הרמב"ם להדיא על מקומו במאכלות אסורות והדרן קושייתן לדוכתין מ"ש מאדם דמשמע דאינו אלא מדרבנן [והנה מידי איירי בהאי ענינא ראיתי להליץ טוב בעד הגאון בעל הט"ז שהשיג כתר"ה עליו בספרו היקר מקור מים חיים במה שכ' ואע"ג דגבי קרבן כ' מיום השמיני והלאה שאני קרבן דלא ראוי להקריב אלא ביום וכ' עליו כתר"ה למה לא קאמר הטעם דגמ' והא נ"מ למה שכ' התוס' בחולין שם לב' התירוצים. והנה לפענ"ד יש להליץ דלדידן אין נ"מ כלל בהא דלתירוץ הראשון הנ"מ הוא רק אליבא דר"ש דאית ליה בזבחים (דף פ"ד) דנשחט בלילה אם עלה לא ירד ואנן פסקינן שם כר"י דגם בלילה אם עלה ירד כדפסק הרמב"ם בפ"ג מה' פסולי המוקדשין ה' ו'. וגם לטעם השני לענין במת יחיד הרי לא נ"מ כלל לדינא לדידן דשוב לא יותרו הבמות. וי"ל דלכך