חוט המשולש חלק ג' רכב

וא"כ לפ"ז בזמנינו שמעמידים הפסל או דמות הלבנה שלהם בבית התפלה ממש הוה משמשים דומיא דכיפה: אמנם עדיין לא ירווח לכאורה הך מתני' דע"ז (דף מ"ז ע"א) מי שהי' ביתו סמוך לעבודת כוכבים. יעויין שם דמסיק הש"ס דממלא בהיזמי והיגי דהא מרווח ליה לעבודת כוכבים ומה זה הא זה לא הוי אלא משמשי משמשין: ולפענ"ד נראה דאף לפי"ז לא מיקרי משמשין אלא הבית שמיוחד רק לע"ז ממש שבשבילו בונין אותו. והוה דומיא דכיפה דמשמע שהי' טרקלין גדול שבו נכנסין לעבודתם. והי' כיפה מיוחדת ששם עומד העבודת כוכבים. וכן ברמב"ם בהל' י"ג הנ"ל יש לפרש שמכר ביתו לע"ג היינו להעמיד בה האליל. משא"כ בזמנינו שעיקר הבנין הוא לאסוף שמה לעבודתם לא מיקרי משמשין דהא עיקר בנינו בשביל האנשים הבאים שמה. אבל להלבנה עצמה הי' די לה בקסוותא חדא. וכן עתה אפשר יש שם איזה מחיצה בין האנשים למקום עמידתה. וראיה לכאורה לזה דהא ע"כ גם הטרקלין לא נבנה אלא כדי לאסוף שמה ולעבוד את הלבנה העומדת בכיפה. אע"כ כיון דלהלבנה הוי די לה בכיפה. ואף שעשו טרקלין ליכנס לעבודה זה נקרא משמשי משמשין וכן ראיה מהך מתני' הנ"ל דאף במקום שאמרו להשכיר ולמה יהא מכר מותר דהא מכניס לתוכה עבודת כוכבים והוי הבית משמשין אלא ע"כ כיון דעיקר הבית הוי לדירה לית לן בה: סימן כט מה שכ' להגאון הגדול מוה' יעקב מאיר זצ"ל בעהמ"ח ספר מקור מים חיים ושו"ת מהרי"מ אב"ד דק"ק בריסק דליטא: בעזהשי"ת ותורתו הוא ינחני בדרך הישר ויעמידני על האמת אכי"ר: שאלה א' שהניח את אשתו בעיר אחת. ונסע לעיר אחרת וכתבו לו לשם שאשתו ילדה בכור אם מחוייב לפדות את בנו לאחר שלשים יום מיום לידתו אף דא"י אם הוא חי אם לא. או שנצרך שיהא לו ידיעה שחי לאחר שלשים יום ואז יפדה אותו: וזה החלי בעזרת צורי וגואלי. הן אמרינן בשבת (קל"ה ב') תניא רשב"ג אומר כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל שנא' ופדויו מבן חדש תפדה. וכל ששהא שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנ' ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לד' כו' ואמרי' שם בגמ' איבעי להו מי פליגי רבנן כו' ת"ש עגל שנולד ביו"ט שוחטין אותו ודחי הבמ"ע שקים לן שכלו לו חדשיו ת"ש כו'. ת"ש דא"ר אשי הלכה כרשב"ג הלכה מכלל דפליגי ש"מ. אמר אביי נפל מן הגג ד"ה חי הוא כ"פ שפיהק ומת מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא מאי נ"מ לפוטרה מן היבום. ופריך עלה נפל מן הגג ד"ה חי הוא והא ר"פ ור"ה בדר"י איקלעו לבי ברי' דר"א בר"א ועבדא להו עיגלא תילתא ביממא דשבעא. ואמרי ליה אי איתרחיתו עד אורתא הוה אכלינן מיני' השתא לא אכלינן מיניה. אלא כשפיהק ומת ד"ה מת הוא כ"פ בנפל מן הגג מ"ס חי הוא ומ"ס מת הוא ומייתי שם תרי עובדא לענין אבילות דהלכתא כרשב"ג ואמרי עוד שם וביבמות (דף ל"ו ע"ב) אתמר מת בתוך שלשים ועמדה ונתקדשה רבינא משמי' דרבא אמר אם אשת ישראל היא חולצת ואם אשת כהן היא אינה חולצת ורב שרביא משמי' דרבא אמר א"ז וא"ז חולצת. א"ל רבינא לרב שרביא באורתא אמר רבא הכי לצפרא הדר בי'. א"ל שריתוה יהא רעוא דתשרו תרבא עכ"ל הגמ'. והנה התוס' שם (קל"ו א' ד"ה ממהל) וביבמות (דף פ' ע"ב ד"ה כיון) וכן בנדה (דף מ"ד ב' ד"ה הא) כתבו דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי. פליגי בודאי בן שמונה דלרבנן ודאי נפל הוא ואינו יוצא מידי נפל עד עשרים שנה לר' אבהו ביבמות שם. ובספק ובסתם ולדות ס"ל לרבנן דודאי של קיימא הוא אף בתוך שלשים יום. משום דאזלינן בתר רוב ולדות כמו דאמרינן ביבמות (ל"ז א') לימא הלך כו' וכן שם (דף קי"ט א') אמאי הלך כו' ורוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות ורשב"ג ס"ל בין בבן ח' ודאי ובין בסתם ולדות הוא ספק נפל עד שלשים יום ולאחר שלשים הוי ודאי בן קיימא בשניהם ודייקינן כן משום דסוגיא דיבמות (פ"ב הנ"ל) משמע דבבן ח' פליגי וסוגיא דשבת הנ"ל משמע דבסתם פליגי. אלא ודאי כמ"ש התוס'. וכן הסכימו כל הפוסקים: והנה בסתם ולדות דפסקינן כרשב"ג דתוך שלשים הוי ספק נפל אם הוא דאורייתא או דרבנן. לשיטת התוס' שם במקומות הנ"ל הוא רק דרבנן אף לרשב"ג שהקשו בנדה (מ"ד ד"ה דקים לן כו') וא"ת א"כ מאי טעמא דרשב"ג כיון דליכא ריעותא אמאי אין מתאבל עליו דניזיל אחר רוב ולדות דהוי בני קיימא. וכן בשבת דר"פ לא אכיל עד אורתא. אמאי ניזיל אחר רוב ולדות ותי' דבנפל הוי מיעוט דשכיח ודבר ההוה הוא לכך החמירו חכמים עכ"ל. משמע דלא הוי אלא מדרבנן אף לרשב"ג. והנה בש"ע יו"ד (סי' ט"ו ס"ב) כ' סתם. אם אינו ידוע שכלו לו חדשיו אסור משום ס' נפל עד תחילת ליל שמיני. וכ' שם התבואות שור וכל האחרונים הבאים אחריו דלא אסור אלא מדרבנן. ובזה תירצו מה שהביא הב"י שם בשם קצת גאונים דמותר לגמרי משום דס"ל דבדיעבד מותר אם שחטו דהוי כמו אשת כהן שא"צ חליצה. אלמא דבדיעבד סמכינן אדרבנן וע"ז כ' הב"י שאין כן דעת הפוסקים אלא דבבהמה אסור אף בדיעבד מד"ס עכ"פ משא"כ באשת כהן. ולכאורה שפיר אמרי דהוי דרבנן דכ' כן התוס' להדיא דאף לרשב"ג לא הוי אלא דרבנן. אך מתשובת הרשב"א שהביא הש"ע