חוט המשולש חלק ג' ריז

לפ"ז מנ"ל דחיישי' לבדוק אח"ז. אבל באמת לפ"ז לא קשיא כלל. והאו"ה מיירי אף במוגלא לחודי' וס"ל כשיטת הרי"ף בריאה אבל לדידן ודאי דלא חיישינן לזה. וגם לשיטת הט"ז הוא דלא חיישינן כלל לזה נמצא מחולקים בזה הש"ך והט"ז. ואף שהרב פמ"ג כ' שנהג לפתוח הבועות אפשר נהג זאת מטעם חומרא ומה לנו יותר ממש"כ הרשב"א בתוה"ב על הרמב"ם שהצריך בדיקה נגד הסמפון. מדקאמר בגמ' (חולין מ"ח ע"ב) חזי הנך דקיימי כנדי כנדי כו' ולא קאמר להו ולא מידי משמע דא"צ שום בדיקה וכן הרא"ש ז"ל דייק מזה דבעכורים וסרוחים דכשרה א"כ כ"ש בשאר איברים דלא אמרינן ולא מידי לחוש לפתוח. והנה זאת הוא הנראה בעיקרא דהא מילתא. אך לפי פסק הפ"מ אשר נהג לפתוח וקבל זאת לריעותא דצריך בדיקה וא"כ הוי לכאורה כמו סירכות שיש לבודקו. ואף הפ"מ לא כ' שלא ישליכו המעיים רק באוזות בקיץ שאוכלים תולעים ומצא כמה פעמים תולעים אבל בבועות לחודא אין להחמיר לבדוק כולם. אך לפי דברי הפ"מ שצריך לפתוח אפשר כיון דחזינן דמצוי הך ריעותא. ובריעותא דא צריכה בדיקה הוי ממש כסירכות הריאה דיש ג"כ מהם דכשרה. אפ"ה כיון דמצוי סרכות וכל סירכה צריכה בדיקה לכך מצריכין לבדוק כל הבהמות. אך גם בריאה גופא נחלקו בה גדולי ראשונים. אם מחמת סירכות לחודייהו צריכה בדיקה ועיין בכה"ג (ריש סי' ל"ט) שהביא בשם ת' משפטי שמואל שח"י טריפות נמצא בריאה לחודא ומשום הא צריכה בדיקה. ואולי משום סירכות לחודייהו לא היינו מצריכים בדיקה. והואיל ואתא לקמן הא מילתא דבדיקת הריאה נימא בה מילתא. הנה נחקור נא האי בדיקותא דריאה אם הוא דינא דגמ' או תקנת הגאונים. הנה הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן הביאו ראיה מגמ' (ביצה ד' כ"ה ע"ב) נטיעה מקטע רגליהון דקצבייא כו' דזהו הטעם משום סירכות הריאה צריכה בדיקה. עי' שם תוס' ד"ה אורח ארעא קמ"ל דכ' בפירוש דלכתחלה א"צ שום בדיקה מיהו אם נמצאת טריפה לאחר שאכל הוא נענש כשוגג ולא כאונס עכ"ל ע"ש. וע"כ משתמע כך מהגמ' דאי כפירושם משום דהריאה צריכה לבדוק א"כ למה ליה למימר אורח ארעא קמ"ל מדקשה ליה לר"ה דאמר נשחטה הותרה ושני דצריך לבדוק הריאה משום דהוי מיעוטא דשכיחי ור"ה מיירי בשאר טריפות ולמה ליה למימר אורח ארעא. הא לדר"ה דינא הכי כיון דאפשר לברורי מבררינן וע"כ דייקי פשטי דגמ' כפי' התוס' ואם הם מפרשי דאורח ארעא היינו לכתחלה מדרבנן א"כ מנ"ל דמשום הריאה לחודא צריכה לבדוק. דילמא בתר כולם בדיקה בעי לכתחילה ואפשר לומר דמשמע להו מדוכתא אחרינא דלשאר טריפות לא בעי בדיקה אף לכתחלה וע"כ צריך לאוקמי זאת בריאה. אך קשה למה לא נקט כפי' התוס' דמדוקדק יותר לישנא דגמרא וגם ע"ז הקשה הפ"מ (בפתיחתו לסי' ל"ט) שאין ראיה מכל המקומות שהביאו דבשאר טריפות א"צ בדיקה לכתחלה וגם על הרמב"ם סיים בתימא וא"כ מוכח להדיא ממתניתין דא"צ שום בדיקה בעולם. וא"כ גם מירושלמי אין שום ראיה נגד ש"ס דידן וכ"ש מהמדרש ילמדנו נגד ש"ס דידן. וא"כ חזינן דאף בסירכות הריאה הבדיקה אינו אלא מצד המנהג כש"כ בשארי אברים. גם מה שהביא הלב"ש בשם הרמב"ם (פי"א מה"ט הל' י"ב) אם נולד שום חשש צריך בדיקה. במחילה מכבודו שגה ברואה דהרמב"ם (באותו הפרק הל' ג') סיים ג"כ אלא הרי הן בחזקת היתר עד שיולד דבר שחוששין ואח"כ בודקין על אותו דבר בלבד. וכ' אח"כ כל הלכות בדיקה והיינו בדיקות שמוזכרים בגמ' משמע דוקא דבר שמצינו שצריך בדיקה ולא דבר אחר. ובאמת שם ברמב"ם (הל' ה') פסק דגם בריאה בבועה עם ליחה צריך לבדוק הסמפון שתחתיו ואנן לא פסקינן כוותיה: ועתה בעזר השי"ת החונן לאדם דעת נתחיל לדבר בענין מיעוט הצריך בדיקה מהיכן מקורו. הנה עיקר מקורא דהאי מילתא הוא מפסחים בבדיקת בית וגם ברוב מצויין אצל שחיטה דצריך לשאלינהו. או בריאה דמצרכי בדיקה משום דשכיחי בה טריפות היינו שמצוי בה טריפות. אבל כאן כיון דיכול להיות שהבועות אינן מחמת נקבים לא מחזקינן לריעותא וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א בתה"א (ד' ל"ה) וז"ל וכיון שיש סירכות כו' [התשובה זו נחסרה בסופה וחבל על דאבדין]: סימן כו בנידון רואה מ"ת ידידי מכתבו הגיעני ע"י הציר מוכ"ז והן ביני וביני קרבו ימי דפוריא לאו יומא דשמעתתא נינהו לירד לעומקה של הלכה ע"כ נתעכב תשובתי עד היום: ע"ד השאלה באשה א' שכבר פסקה מלהיות לה אורח כנשים שאירע לה ג"פ שמצאה בבוקר על העד של בעלה שקנח בו אחר תשמיש מלוכלך בדם. רק שהעד לא הי' בדוק מקודם ואעפי"כ הי' הכתם טמא שהי' בו כשיעור טומאה. והאשה אומרת שמרגשת כאב בשעת תשמיש. עכ"ל השאלה: והן ידידי האריך למעניתו לישב דעת הרמ"א ז"ל (בשו"ע יו"ד סי' קפ"ז סעיף ה') מהחולקים ומקשים עליו מלישנא דהש"ס. והנה יפה מתקבל פירוש ידידי בהסוגיא וכן משמע מדברי הסמ"ג שמפרש כעין זה. אמנם אך למותר הוא כי כבר קיימו האחרונים ז"ל דברי הרמ"א ז"ל להלכה. רק שהגאון בעל ח"צ השיג עליו מהך מתני' דפ' הרואה כתם (נדה נ"ח ע"ב) מעשה בא לפני ר"ע כו' אם יכולה להתגלע כו' עי' שם ויעויין בנוב"י שהאריך ליישב גם דבריו והעלה ג"כ כהרמ"א: אמנם בנ"ד באשר גם מכה ודאית ליתא רק כאב בעלמא. וע"ז כבר יצאו כל גדולי האחרונים לחלק על הגאון בעל שבו"י והעלו דכאב אינה כמכה ע"ז אנו צריכין לדון: