חוט המשולש חלק ג' קצג

איזה הברה ונדמה לא' שתיבת ניין יצא מפיו אכן לא שמע רק א' וכל הנשארים שם לא שמעו כלום: ע"כ תורף השאלה תשובה הנה מדבריהם אינו מבואר הספיקות שנסתפקו לפקפק בזה הגט וכפי המעשה שכתבו סתמא לכאורה אין בה דבר כדי תפיסה לבטל הגט: ע"כ עלה בלבי להעיר בזה הספיקות שנוכל להסתפק הן בדינא והן בפרטות המעשה איך נעשה אולי היה בו דבר אשר לא ביארו בפרטיות. ומצד זה נופל הספק ומטרדותי אשר עברו עלי נמשך הדבר. והן עתה אשיב להם את כל העולה על רעיוני בענין הזה בקצרה. ובאשר הם שמה יחקרו בפרטיות ענין המעשה אם נמצא בה הפקפוק אשר העירותי או שאר דברים ואבא להעיר כסדר המעשה את כל אשר נוכל להסתפק. וד' הטוב יאיר עינינו וינחנו בדרך אמת בתורתו. בא"י למדני חקיך: ראשונה יש להעיר במה ששאלו אותו אם לכתוב וליתן גט לאשתו והשיב יוא אם זה מקרי אמירה או רק הרכנה בעלמא אשר לפי דעת ר"ת שהביא האשר"י בגיטין (בפ' האומר סי' י"ט) לחד תירוצא לא מהני הרכנה בפקח שיכול לדבר רק בנשתתק הקילו (וכמבואר בב"י סי' ק"כ ובש"ע א"ע בסי' קכ"א בב"ש ס"ק ו' ובט"ז ס"ק י'). והן לפי פשטות דברי התוספתא שהביא הרא"ש ז"ל משמע דזה לא הוי כאמירה דאיתא שם עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו וזה הלא לא אמר שיכתבו. ואף שאמר הן לכאורה מה לי אם אמר הן או הרכין בראשו הן דלא מהני לדעת ר"ת ואף כי גוף סברת ר"ת ז"ל לכאורה אינו מובן ובפרט לפי דברי האשר"י שם דדוקא בצווי הבעל בעינן אמירה משא"כ בשליחות לא בעינן אמירה יש להבין דמנין להם לחז"ל דבעינן דוקא אמירה לסופר ולעדים. והלא בקרא כ' רק וכתב ולפי דברי התוס' והרא"ש לעיל (דף כ"ב ע"ב) לענין חש"ו האי וכתב לאו אבעל קאי רק אסופר ועדים. אך כבר כ' התוס' והרא"ש דאולי לא חשיב לשמה כשלא צוה הבעל כיון דסתם אשה לאו לגירושין קיימא וי"ל דסברת ר"ת הוא דפקח כיון שיכול לדבר ולא דיבר לא הוי ניכר מחשבתו יפה שמכוין לגרשה. וא"כ לכאורה צריך לפי"ז דוקא שיאמר בפירוש כתובו ולא שישיב הן על שאלתם כי מה בין זה להרכנה בראשו שמגלה דעתו שמסכים לשאלתם. זהו אשר נסתפקתי לכאורה (ואולי תלי זה אם מחשבת שלא לשמה דפוסל בקדשים אם הוי במחשבה או בדיבור דהא התם סתמא לשמה ובמחשבה מוציא מידי סתמא ליפסל וכאן בהיפך דסתמא לאו לגירושין קיימא עד שיכוין בפירוש לשם גירושין וכבר נחלקו בו הראשונים ז"ל לענין קדשים ליפסל אם במחשבה בעלמא או בדיבור כמבואר בתוס' בכמה מקומות וברמב"ם רפי"ג מהל' פסולי המוקדשין ובמש"ל שם): אמנם שבתי וראיתי דזה מקרי שפיר הגדה בפה ולא הרכנה דהא חזינן לי' להש"ס גיטין (דף ע"א ע"א) א"ר זירא אי קשיא לי כו' דמדמי ליה צווי הבעל להגדת עדות בב"ד ויעויין תוס' שם ד"ה א"ר זירא דעדות בעי טפי הגדה מצווי הבעל בגט ומצינו תלמוד ערוך בסנהדרין (דף ס' ע"א) אר"ל ש"מ אף אני כמוהו כשר בד"מ ובד"נ וכן כ' הרמב"ם (בפרק כ' מהל' עדות ה' ד') העיד האחד ונחקרה עדותו ואמר השני אף אני כמוהו או שאמר הן וכיוצא בזה והוזמו הרי אלו היו נהרגין ולוקין או משלמים שכל עד שאמר אחר עדות חבירו הן ה"ז כמו שנחקר והעיד כמו שהעיד חבירו עכ"ל הרמב"ם הרי מבואר להדיא דמה שאומר הן על דברי חבירו הוי כמו שאומר בעצמו הענין וכיון דלענין עדות מקרי הגדה כש"כ לענין צווי הבעל דמהני כדמוכח מסוגיא הנ"ל דודאי לא עדיף זה מעדות: ב יש לעורר אם בדקוהו דהוי שפוי בדעתו כראוי בשעת צווי גם בשעת נתינה ואם לא בדקוהו כדין אצל נשתתק אולי יש לחוש דלא הוי צילא דעתיה כמו שמצינו לענין גוסס שכבר כ' הראשונים ז"ל שיש לבדקו ולא מבורר במכתבם אם בדקוהו כד"ת אם לאו רק דכ' סתמא ודעתו היה עליו צלולה אמנם גם בזה אין לחוש לפענ"ד דהא לפי דעת רוב הראשונים ז"ל בשחט בו שנים או רוב שנים לא בעינן בדיקה אף בנשתתק כמש"כ התוס' והר"ן בגיטין (דף ע' ע"ב ד"ה ומי אמר) זולת הר"ן שכ' דמסתבר ליה דבעי בדיקה בנשתתק כמבואר בטור וש"ע (ס"ס קכ"א) והנה אף דלכתחלה ראוי היה לבדקו קודם שצוה לכתוב גם בשעת נתינה אמנם בדיעבד אף אם לא בדקוהו כבר אסיקו גדולי האחרונים ז"ל דבדיעבד אין לחוש לדעת הר"ן אף בנשתתק ובשחט בו שנים ורוב שנים כש"כ בנ"ד דלא הוי רוב שנים וגם לא נשתתק: ג במה שכ' כי כעת כשנשאל להעדים שיגידו בבירור השיבו דוכצאך יוא כמסתפק ואומר מתוך אומדנא הנה אם היו אומרים מתחלה כן נראה שלא היו רשאים לכתוב גט עפי"ז כדאמרינן בסנהדרין (דף ל"ז ע"ב) דמאומד אינו כלום. ואף דבד"מ הוי ס"ד דהש"ס דמהני וכן משמע לכאורה בשבועות (דף ל"ד ע"א) ומדאמרינן בגיטין (דף ל"ג ע"ב) דילמא כריב"ק ס"ל משמע לכאורה דעדות של צווי הבעל יש לו דין כד"מ דהא לענין ד"נ לכ"ע בעינן עדות מיוחדת כדמשמע במכות (דף ו' ע"ב) היו שנים כו' וברמב"ם (פ"ד מהל' עדות ה' א') אמנם מדלא פסקינן כר' אחא כדמשמע בשבועות שם וברמב"ם (פ"ח מה' נזקי ממון ה' י"ד) חזינן דגם בד"מ לא מהני אומד א"כ לפי"ז בתחלה ודאי דלא היו יכולין לכתוב גט ע"פ אומדנא בלא ידיעה ודאית: אמנם בנ"ד כיון דמתחלה כתבו וחתמו הגט ונתנו עתה לא מהימנינן להו במה שאומרים שעשו כן מאומד הדעת כדאמרינן בכתובות (דף י"ח ע"ב ובתוס' ד"ה הרי אלו נאמנין) ובר"ן שם דעדים החתומים