חוט המשולש חלק ג' קצב

ועוד קשה דלפי דבריהם לדברי ר"ח מסורא הרי יש בו חשש איסור דאורייתא והוא הביא זאת (בפ' כ"ד מה' אישות) דמיירי שם רק לענין עוברת על דת ולענין כתובה. אבל לענין איסורא אינו אלא מדרבנן דהא קי"ל דבעוברת על דת אין כופין אותו לגרשה עפ"י ב"ד וכן כ' כל האחרונים שגם בדין זה אין כופין אותו. יעויין בבית מאיר (בסי' קט"ו) ובתשובת ר"י לבית לוי אחיו של הט"ז: ע"כ נראה לפענ"ד דהרמב"ם ודאי לא חשש לדברי ר"ח מסורא. או שהי' גירסתו כגירסת השאילתות הנ"ל. ודברי הרמב"ם (בפ' כ"ד מה' אישות) נובעים מסוגיא דסוטה (ד' כ"ה ע"א) שרצה הש"ס לפשוט דעוברת על דת צריכה התראה לענין כתובה מהך דארוסה ושומרת יבם דקינא למאי. ומתרץ אביי לא לאוסרה עליו אלמא דבקינא לה ונסתרה הוי עוברת על דת ובזה ודאי אין חילוק אם עפ"י עדים או עפ"י עצמו כיון דרק בהתראה תליא מלתא. אבל זה פשוט בעיני שדין עוברת על דת לא שייך אלא אם ראה אותה שנסתרה כבר פ"א במזיד ומתרה אותה שלא תעשה כן ואם עברה נעשה עוברת על דת לענין שתהא אסורה עליו מדרבנן ולהפסידה כתובתה. וכ"ה לישנא דמתני' דכתובות (דף ע"ב ע"א) יוצאת בשוק וראשה פרוע משמע דרגילה בכך. וכן כ' הרשב"א בתשובה א"כ ה"ה לענין סתירה אם רגילה בכך אזי מתרה לה. ואם עברה נעשה עוברת על דת ואסורה מדרבנן. וכ"ה לשון הש"ס סוטה שם באיבעי אם צריכה התראה דלמא הדרה בה משמע שכבר עשתה כן. וכגון דא הוי ודאי עוברת על דת ומצוה לגרשה כדאמרינן בסוף גיטין דג' מדות באנשים וזה שלא איכפת ליה הוי כנוטל זבוב ומוצצו. ובירושלמי דסוטה על הלכה ז' ז"ל זהו רשע שרואה את אשתו לבה גס בעבדיה והוא מצוה עליו לגרשה משמע דלענין איסור יחוד וסתירה מיירי: וכ"ז בראה בה שעשתה כן ומתרה בה ועברה. אבל בפעם ראשון שאומר לה אל תתייחדי ונתייחדה ודאי דלא הוי גם עוברת על דת ולא נעלמו ממני דברי האחרונים (בסי' קט"ו) דס"ל דבהתראה אף במזיד בפעם ראשון הוי עוברת על דת. אמנם כ"ז מיירי עכ"פ שראה בה פ"א מקודם שעושה זאת במזיד ואח"כ התרה בה. אבל בל"ז אין הדעת נותן לחשבה אף לעוברת על דת: ובזה מתורץ כל דברי הגאון בעל מ"ל ריש פ"ב מה' סוטה ואזדא כל קושיותיו שמה דבכה"ג אם לא ראה בה שום דבר סתירה במזיד תחילה אף בקינא לה ונסתרה לא חשיבה עוברת על דת ולכך אם לא רצה בעלה להשקותה לא הפסידה כתובתה כן נלפענ"ד. ואף שכ' לעיל דגם קינוי האמור בתורה מיירי ע"כ בחושדה. אמנם יכול להיות שראה בה דברי פריצות אחרות ולכך חושדה: ולכך כ' רבינו (סוף פ' כ"ד מה' אישות) בזה"ז דוקא דאם היתה כזאת בזה"ב אם קינא לה בפ"ע ונסתרה ובא לקמן לשאול לא הוה אמרינן לו דחייב להוציא אלא הוה אמרי' שיקנא לה עוד הפעם בפני עדים דלמא מסתתרה ותשתה כמ"ש הב"ש משא"כ בזה"ז דליכא תקנה אסרינן אותה עלי' תיכף משום עוברת על דת וחייב להוציא. ויעו"ש בב"ש (סי' קט"ו) אבל מדינא דסוטה לא מיירי הרמב"ם שם כלל: וכן נמצא בס' מרכבת המשנה חלק ב' שפי' דברי הרמב"ם אלו דוקא אם התרה בה לכתחלה שאם תסתרי תפסיד כתובתה אף שכ' הרמב"ם ז"ל סתמא. א"כ י"ל דמיירי ג"כ אם ראה אותה שנסתרה פעם א' במזיד ולכך התרה בה כו': עכ"פ העלינו בעז"ה שאין בו חשש פקפוק בנ"ד מכמה אתר דלא הוי קינוי ולא סתירה כד"ת. וגם לעוברת ע"ד לא חשבינן לה כיון דהוי פעם ראשון ולאו אדעתה דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו דלא הוות עוברת ע"ד דכמה פעמים אומרים לנשים שיחוד אסור ואעפי"כ לפעמים הם מתייחדים ולאו אדעתייהו. וכן כ' התוס' בע"ז (ד' כ"ג) שהבאתי לעיל: וכבר מלתי אמורה בראש דברי שהאריכות בזה אך למותר. אמנם להוציא מלב בעלה שלא יהא לבו נוקפו ח"ו בשום חשש בעולם הי' כל דברינו בזה. ולא נחיתנא לפלפולא. וכדאי היא האשה הזאת להתפייס מבעלה על חששא דידיה עד כה. וגם מד' תתברך בברכה: סימן בעזהשי"ת כבוד הרבנים המובהקים חריפים ושנונים יראים ושלמים החרדים אל דבר ד' בי דינא דק' שקלאב ד' עליהם יחיו ויתברכו: ע"ד השאלה דשאילנא קדמייכו בדבר אחד שהיה חולה איזה שבועות תיכף אחר חתונתו. והיה לו כאב בראש ומחמת זה איבד עצמו לדעת ר"ל ושחט עצמו אך לא גמר כולה כדרך והיה מוטל על ערש דוי ודעתו היה עליו צלולה ומילולו בפיו אך מחמת עקשנותו ומפני הבושה היה מוטל כאבן דומם ולא פתח עיניו ופיו בפני הבריות והנה הואלנו לבקש ממנו שיצוה לכתוב וליתן גט לאשתו ולא ענה דבר בתחלה אך אחר כמה יגיעות יצא ממנו איזה הברה בעת שעמדו עליו הסופר והעדים ושאלו נכתוב ונחתום גט לאשתך בשבילך. והסכימו העומדים עם הסופר והעדים שתיבת יוא יצא מפיו ובעת מעשה כתבו וחתמו ונתן הסופר הג"פ ליד אשתו. והש"מ הנ"ל נפטר לבית עולמו וחיים למר כול' שבק ונשאר אחריו אח קטן בן חמש שנים ואין לשער גודל צערה. ובלא תמיכות ידים מגדולי הדור אין ברצונינו להתירה מחמת גודל היגיעה עד אשר יצא ממנו