חוט המשולש חלק ג' קצ

אמנם אחר העיון י"ל דגם לר' אבין לא מוכח דבשב ואל תעשה הוי הוכחה דשם אחר דברי ר' אבין שהבאתי לעיל קאמר בירושלמי לפלטיא בלילה ולחורבה ביום ולמבואות האפילות ביום. ולפי דברי המפרש בעל מראה פנים מתחיל ענין בפ"ע ולפענ"ד הוא הכל מדברי ר' אבין דבאמת גם ר' אבין ס"ל דבמה ששהתה ולא יצאתה לא הוי הוכחה. ואעפי"כ ס"ל דבזא"ז הוי שפיר סתירה וסברתו י"ל דכיון דנכנסה תחלה למקום שאין ב"א רגילים לכנוס לשם כדאמרי' ריש ברכות (ד' ג' ע"א) מפני ג' דברים אין נכנסים לחורבה מפני החשד כו'. ואח"כ או מתחלה נכנס שם החשוד אזי בכניסתה לשם בפ"ע הוי הוכחה דלשם סתירה נכנסה. וזהו דברי ר' אבין דקאמר אפילו בזא"ז. מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה ולחורבה ביום כו' פי' במה שנכנסה למקומות הללו אף שלא נכנסה עמו יחד הוי שפיר רגלים לדבר ויעויין בתוס' סוטה (ד' כ"ח ע"ב ד"ה מכאן אמרו) שמביאין ג"כ דברי הירושלמי מ"מ יש רגלים לדבר לפלטיא בלילה כו' ואף שבקרבן עדה פי' דפלוגתתן קאי לענין אל תכנסי לבהכ"נ אמנם יעויין שם במ"ל (פ"א מהלכות סוטה) משמע דמפרש שם שפלוגתתן לא קאי אהך דבה"כ. וכן פי' הגאון בעל מראה פנים שהוא מלתא בפ"ע. ולפ"ז היכא שהיו שניהם בבית א' עם איש אחר השומרן. ויצא השומר אפשר דגם ר' אבין מודה דלא הוי הוכחה במה שלא יצאתה. וזה נ"ל ג"כ להוכיח מלישנא דמתני' נכנסה עמו לבית הסתר ופליגי בירושלמי על תיבת עמ"ו אם הוא דוקא אם לאו. אבל כל תיבות אלו נכנס"ה עמ"ו מיותר דהול"ל נסתרה עמו ודייק התנא בתיבת נכנסה עמו לומר דוקא עמו שעכ"פ שהכניסה היתה לשם סתירה. משא"כ היכא שהכניסה הי' בהיתר זה לא הוי הוכחה כלל: נמצא בנ"ד שהי' תחלה עם בעלה ואחי' בבית ואח"כ יצאו משם מה מזה הוכחה דילמא לאו אדעתה הי' שתצא גם היא. ולא הוי בכלל נכנסה עמו לבית הסתר נמצא אף לדברי ריב"י לא הוי זאת סתירה הראוי' ואעפ"י שאין ראי' לדבר יש להביא קצת סמך לסברתינו מלישנא דהש"ס בכתובות (נ"א ב') הני נשי דגנבי גנבא שריין לגברייהו כו' ודאי שבקינהו ואזלי מנפשייהו אסירן עכ"ל הש"ס ולמה קאמר שבקינהו ואזלי מנפשייהו הי' לו לומר אי שבקינהו ולא אזלין לביתייהו הרי לכאורה ג"כ הוי הוכחה לאיסורא אלא ע"כ י"ל דבשב ואל תעשה במה דשבקינהו ולא אזלי לביתייהו דילמא לאו אדעתייהו. רק היכא דהדרן ואזלי מנפשייהו לבית הגנבים אז הוי הוכחה בקום ועשה. וכן הוא לשון רש"י ז"ל ואזלין מנפשייהו לבית הגנבים: ) ולבר מן כל דין חזינא דאף אלו הי' שם קינוי וסתירה כד"ת לא הוי כלל מקום סתירה בנ"ד לא לענין יחוד ולא לענין סתירת סוטה דבמתני' דידן תני נכנסה עמו לבית הסתר. וכאן כיון שהי' שם מתחלה בעלה ואחי' ויצאו על דעת לחזור לשם זה הוי כאלו היו שם תמיד עמה. ובאמת הוא ש"ס ערוך בכתובות (כ"ז ב') מעשה בא לפני רבי באדם אחד שהי' מסיח לפי תומו ואמר אני ואמי נשבינו לבין העובדי כוכבים ויצאתי לשאוב מים דעתי על אמי ללקוט עצים דעתי על אמי והשיאה רבי לכהונה על פיו עכ"ל הש"ס. הרי חזינן דאף דשבוי' אסורה לכהונה משום שנתייחדה עם העובד כוכבים. אעפי"כ היכא שהי' דעתו על אמו בשעה שיצא לשאוב מים אף שהניחה בבית העובד כוכבים הוי כאלו לא זזה ידו מתוך ידה דמהני. וע"כ דהא דדעתו לחזור תיכף הוי כאלו שומרה גם עתה. ואף די"ל דזהו דוקא רק לענין שבוי' לכהונה שאינה אלא מעלה בעלמא. אמנם מצאתי בהגהת מיימוני (פ' י"ח מהל' איסורי ביאה) דזה מהני גם לענין סוטה דאורייתא וז"ל שם (הלכה י"ח) אהך דינא דיצאתי לשאוב מים כו' מכאן פסק מהר"ם בתשובה על אשת כהן שנחבשה בידי עובדי כוכבים ויהודים נכנסים ויוצאים שם דשריא לבעלה. מכ"ש מזה המעשה כו'. ויש להביא ראיה ממס' טהרות ומייתי לה בפ' עושין פסין (כ"ב ע"ב) חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו לא חשיב רה"י לטומאה. ואע"ג דידוע דבאותו יום לא היו שם יוצאים ונכנסים מ"מ לא חשיב לה מקום סתירה כ"ש הכא דבודאי היו נכנסים ויוצאים שם ואע"ג דליכא לחצר אלא פתח א' מ"מ כיון דבודאי היו נכנסים ויוצאים שם שריא עכ"ל הגהות מיימוני. הרי חזינן דס"ל דבכה"ג שהיו שם ב"א נכנסים ויוצאים שם הוי כמו חצר שרבים נכנסים לה בזו ויוצאים לה בזו דלא הוי מקום סתירה. ואע"ג דידעינן בודאי שנשארה שם כמה פעמים יחידית מ"מ לא הי' מקום סתירה כיון שנכנסים ויוצאים ודעתם לחזור ומדמה לה להך מעשה דרבי א"כ הרי חזינן דלדעת הגאון מוהר"ם ז"ל גם לענין סוטה הדין כן כמו בשבויה. ודברי הגהת מיימוני אלו הובאו להלכה בש"ע (סי' ז' סעי' י"א בהגה"ה) אם נחבשה בידי עובדי כוכבים ויהודים נכנסים ויוצאים אצלה שריא ובודאי כונת הרמ"א אף דנשארה כמה פעמים בלא יהודים דאל"כ מאי למימרא: הרי העלינו בעז"ה דבכה"ג דבני אדם נכנסים ויוצאים ודעתם לחזור לא מקרי סתירה כלל. ומה דאיתא בש"ע (סי' קע"ח) דפתח פתוח לר"ה הוי סתירה היינו דוקא במקום שאין בני אדם נכנסים שם. וגם זאת צריך לאודועי דגם בש"ע לא קאמר אלא היכא דאמר לה בפירוש אל תסתר"י עם פלוני במקום זה. אף דלא הוי יחוד מצד הדין משא"כ בסתמא נ"ל דאף שקינא לה אם נסתרה במקום דפתח פתוח לר"ה לא הוי סתירה. והוי לפענ"ד דומיא דאל תסתרי עם אבי' ועם בנה דקאמר בירושלמי דאף דמותר להתייחד עמהם אעפי"כ אם קפיד ואמר בפירוש אל תסתרי עמהם הוי קינוי משום דחזינן שחושדה אף בענין זה. א"כ ה"נ לענין זה: ונ"מ גם לנ"ד דאם הי' יודע שאין בו חשש יחוד. והי' מקנא לה אל תסתרי משום חשדא אז הי' בו חשש קינוי כמו בפתח פתוח לר"ה או בשארי אופנים שאין בו משום יחוד. ואכ"ז אם קינא לה בפירוש על מקומות אלו הוי קינוי כנ"ל. משא"כ בנ"ד הי' רק לשם