חוט המשולש חלק ג' קפט

עדים אם ראו המעשה כדאיתא בש"ע ח"מ (סי' פ"א סעי' י"ב) א"כ גם בסוטה כן: אמנם מלישנא דמתני' לא משמע כן דתני כיצד מקנא לה אומר לה בפני שנים אל תדברי ולא קאמר מקנא לה עפ"י עדים. משמע דהקינוי צריך להיות בפני שנים שהיא תראה העדים. ואף כי זה אינו אלא דיוקא אך יש לי ראיה מוכרחת מהש"ס דלא מהני בהכמין מדקאמר ר"ח מסורא דלמא קיי"ל כריב"י דקינוי עפ"י עצמו לכך אסורה עליו. משמע הא לר' יהושע ליכא חששא במקנא לה עפ"י עצמו ואמאי כיון דלא איברי סהדי אלא לשיקרא א"כ אם הוא יודע באמת שקינא לה ונסתרה למה לא תהא אסורה עליו. נהי דלא משקינן לה משום דלא מהימנינן ליה כמו שאמרו חכמים לדברי ריב"י אין לדבר סוף. אמנם לענין איסורא ניחוש והרי לענין סתירה דס"ל לר' יהושע ג"כ שאין סתירה פחות משנים ואעפ"כ פסק הרמב"ם (בפ' א' מה' סוטה הלכה ח') דאם קינא לה עפ"י שנים וראה בעצמו הסתירה נאסרת עליו. ואין משקין אותה משום דהוא לא מהימן ולמה לא פסק כן גם אם בעצמו יודע שקינא לה אלא ע"כ מוכח להדיא דלר' יהושע דבעי קינוי בפני שנים אם לא הי' כן רק שקינא לה בינו לבין עצמו לא הוי קינוי כלל אף לענין איסור. וע"כ משום שהיא לא ראתה העדים א"כ ה"ה אם הכמין דלא מהני דכיון שהיא לא ראתה אותם לא הוי שום רגלים לדבר במה שנסתתרה אח"כ משא"כ בסתירה שאחר הקינוי אתי שפיר דלא איברו סהדי אלא לשיקרא. לכך כ' הרמב"ם ז"ל דנאסרת אם ראה בעצמו הסתירה. ואף דבאמת ילפינן דבר דבר מממון ושם מהני בהכמין. אמנם בסוטה דהסברא הוא משום רגלים לדבר. וכיון שהכתוב מיירי בשני עדים הסברא נותנת דבלא עדים לא הוי כלל רגלים לדבר דלא חששה בהקינוי שלו והוי כאלו נסתתרה בלא קינוי. ורק לריב"י דקרא מיירי בקינא לה עפ"י עצמו אז ע"כ גם בינו לבין עצמו הוי ג"כ, רגלים לדבר. ויעויין בקידושין פ' האומר (ד' ס"ה ע"ב) דלענין קידושין לא מהני הודאת בע"ד משום דחב לאחריני ויש כאן מקום עיון גם לענין סוטה. אמנם לא נחיתנא לפלפולא ואכמ"ל: ומאחר דברירא לן בהכמין עדים לא מהני הרי חזינן דעיקר הרגלים לדבר הוא משום שראתה שקינא לה בפני שני עדים. ומה זה ההוכחה אלא ע"כ דעיקר ההוכחה משום שראתה שחושדה כ"כ עד שמתרה בה בפני אנשים שלא תסתתר עוד עם פלוני. והיא לא חששה ונסתתרה. וזהו עיקר הרגלים לדבר שהחשד הי' אמת ונטמאה שמה אם שהתה שם שיעור טומאה: נמצא בנ"ד שא"ל אל תסתרי וכונתו הי' משום איסור יחוד בלי שום חשד מאיזה סברא הי' לה לחשוש יותר עתה שא"ל בעלה ממה שהיתה יודעת בעצמה איסור יחוד והיתה מתייחדת שלא הי' בו שום חשש איסור. גם עתה כן: שהתה"ד (בסי' רמ"ב והובאו דבריו בש"ע סי' קט"ו סעי' ד' בהגה"ה) כ' דברגילה להתייחד הוי עוברת על דת אף בלי התראה אדרבא משם יש להביא ראיה לנ"ד להיפך דכמה יגיעות יגע הגאון בעל תה"ד לחשוב לה לעוברת על דת מצד הסברא. ורק לענין עוברת על דת דלא הוי רק מדרבנן דהא אין כופין אותו לגרשה. אבל ודאי לא לאוסרה עליו מצד הדין. ואף שבמעשה דידיה שם הוה פרוצה להתייחד בין העובדי כוכבים יעו"ש. משמע דהיכא דאינה פרוצה בזה גם עוברת על דת לא נקראת. אף שיודעת שהיחוד אסור ובאמת מוכח זאת מסוגיא דע"ז שהבאתי לעיל: ובאמת כן איתא להדיא ברש"י בכ"מ דסתם סוטה מיירי בחושדה מתחלה עם איש הזה שקינא לה. יעויין רש"י סוטה (ב' ע"ב בסוף העמוד ד"ה ואיהו דאתי למיעבד קנאה בהדה) כ' וז"ל שזו מקניטתו על שחושדה ושם (ד' ג' ע"א ד"ה רוח טהרה) ששונא את הפריצות עכ"ל (ושם ד"ה אף זה כן) וז"ל שיראה אשתו עוברת על דת יהודית ונסתרת עם שכיני' לא יקנא לה כו' הרי חזינן דללישנא דידי' קמיירי בגמ' בסתם סוטה שחושדה תחלה משום פריצותא לכך מקנא לה. וכ"ה בתוס' יבמות (נ"ה ע"ב ד"ה לשקינא לה) וז"ל וי"ל דה"פ שקינא לה דרך איברים שאמר לה איני חושדך אלא דרך איברים משמע ג"כ דסתם סוטה מיירי בחושדה וכבר הוכחנו זאת בעז"ה מכ"מ: א"כ הרי העלינו בעז"ה דבנ"ד שלא אמר לה אל תסתרי אלא משום איסור יחוד ולא משום חשדא לא הוי קינוי כלל אף לריב"י. א"כ אין חשש בקינוי הזה לחשוש לדברי ר"ח מסורא: ב) עוד נלע"ד לפי מה שמבואר בכ"מ דאיסור סוטה הוי משום רגלים לדבר. ומצד הסברא היא אסורה היינו דוקא היכא שעשתה מעשה בהסתירה בקום ועשה אז הוי הוכחה ורגלים לדבר. משא"כ אם נסתתרה בשב ואל תעשה אז לא הוי הוכחה לאיסורא. דדילמא לאו אדעתה. ולאו חדתא היא דא דזה לכאורה היא פלוגתא בירושלמי (פ"ק דסוטה הלכה ב') אמתניתין דפ"ק דסוטה נכנסה עמו לבית הסתר. אמר ר' מנא לא אמר אלא עמו [פי' דדוקא עמו שנכנסו שניהם כאחד] הא זא"ז לא. ר' אבין אומר אפי' זא"ז מ"מ יש רגלים לדבר. ולכאורה באיזה סברא יאמר ר' מנא שבזא"ז לא הוי סתירה (אף דלישנא דמתני' משמע כן) ולפי דברינו י"ל דבהא קמפלגי דר' מנא סבר דוקא היכא שנכנסו יחד אז עשתה מעשה הסתירה בידים שנכנסה עם החשוד. משא"כ אם היא נכנסה תחילה יכול להיות שלא ידעה שיכנס הוא אח"כ. וכן אם הוא נכנס תחילה י"ל שלא ידעה שהוא שם. אם כן ליכא הוכחה אלא במה ששהתה שמה שיעור טומאה ולא יצאתה תיכף. ע"ז יש לומר דבשב ואל תעשה לאו הוכחה דדילמא לאו אדעתה. ור' אבין ס"ל דגם מזה יש הוכחה במה ששהתה ולא יצאתה: