חוט המשולש חלק ג' קפח

ולפי מה שבארתי בעז"ה הגי' שלפנינו נכונה וברורה בטעמה כי תיבת קנאה הוא חימה בלשון המקרא מכאן מוכח שלא יקנא לה אם לא שהי' לו איזה דברים של חימה עלי' באיזה חשד. לכך לא יקנא לה לא מתוך שחוק וקלות ראש אלא מתוך דברים של אימה פי' להטיל אימה עלי' שלא תעשה עוד כמעשים הראשונים המביאים לידי חשד. ולפ"ד לחנם הפכו הגירסא נמצא לפי הגירסא דידן וכפירושינו בירושלמי מבואר בו להדיא שפי' הפסוק היינו באופן שהי' לו איזה חשד עלי' וכן הוא גם בגמרא דידן. לפי פירש"י על ויקנא ד' לארצו שהוא לשון התראה: ברם זאת יש לנו לחקור דהא מיבעי בירושלמי אם מעכב זאת בדיעבד. אם קנא לה בא' מכל אלו אם הוה קינוי. ופסק הרמב"ם ז"ל דבדיעבד הוי קינוי ויעויין בנושא כליו. והרב בעל מראה הפנים וקרבן העדה בפירושם על הירושלמי נתנו טעם ודעת לפסק הרמב"ם ז"ל עפ"י פירושו בירושלמי הואיל ולא כ' חוקה אינו מעכב כ"ז בדיעבד יעו"ש: אמנם זאת ברור לפענ"ד שאינו מעכב בדיעבד רק הדברים שאינם מצד הסברא רק מצד גזירת הכתוב. אבל דבר המעכב מצד הסברא ודאי דגם בדיעבד מעכב דהרי חזינן בש"ס דידן שחששו ליתן טעם באיסור סוטה לבעלה. וע"כ שלא יהא בו חידוש כדי שנלמוד ממנה בעלמא ואמרינן בגמרא (ד' ג' ע"א) תדבר"י מפני מה האמינה תורה ע"א בסוטה שרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה. ובאמת נ"מ זאת בעלמא שלמדין ממנה ספק טומאה בר"ה ספיקו טהור. וכבר הקשו התוס' חולין (ט' ע"ב) ובנדה (ב' ע"א) איך למדין ממנה הא הוי לה חזקה דהתירא ותירצו משום שרגלים לדבר אזלה לה חזקתה וכ"א בש"ס בהדיא אליבא דר"ש שם בנדה (ג' ע"א). נמצא שחז"ל שקלו וטרו ליתן טעם לאיסור סוטה לבעלה ולאו חידוש הוא. אף שכל דבר שבערוה אין פחות משנים. וע"כ משום דהרגלים לדבר משוי לה כודאי וכן אמרו בש"ס כתובות (ד' ט' ע"א) אין אשה נאסרת על בעלה אלא בקינוי וסתירה או בעדים הרי דמשוי לה חז"ל הרגלים לדבר כעדים: ע"כ חובה עלינו עתה לחקור ולדרוש מהו הרגלים לדבר עבירה והלא בסתירה לחוד אינה נאסרת כמו שאיתא בש"ס סוף קידושין אין אוסרין על היחוד. ויעויין בתוס' כתובות (ד' י"ג ע"א ד"ה מעלה) ומשנה כתובות (פ"ב ד' כ"ז ע"ב) האשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה. ויעויין בע"ז (ד' כ"ג ובתוס' שם ד"ה ותו) הרי חזינן דבסתירה לחוד לא הוי רגלים לדבר ערוה ליאסר על בעלה. א"כ הרגלים ע"כ מטעם הקינוי שקדמה להסתירה. ויש לנו להבין במה ניתוסף בזה הוכחה לדבר ערוה: אם נימא שבלא הקינוי אינה יודעת כלל שסתירה אסור לכך אינה נאסרת משא"כ אם קדמה לה קינוי יודעת שבעלה מקפיד על אסור יחוד ואעפ"כ נסתתרה בזה הוי כל ההוכחה נמצא לפ"ז אם בעלה אמר לה אל תסתרי עם פלוני מצד אסור יחוד הוי שפיר קינוי. זה א"א להאמר לפענ"ד דלפי"ז באשה שידוע לנו שיודעת בעצמה אסור יחוד ואעפ"כ נסתתרה הי' לה לאסור על בעלה בסתירה לחוד. וזהו דבר שלא שמענו ולא ראינו ובפרט אליבא דריב"י דאית ליה בסנהדרין (ד' ל"ו) דאשה חבירה א"צ התראה לענין מיתה כ"ש הי' לה לאוסרה על בעלה בסתירה לחוד. ולא אישתמיט בשום מקום לומר כן. ואדרבא מצינו להדיא בש"ס גיטין (ד' ע"ג ע"ב) בברייתא ראוה שנתייחדה עמו באפילה או שישנה עמו תחת מרגלות המטה אין חוששין שמא נתעסקו בדבר אחר והיינו זנות ודוקא בראוה שנבעלה ונתן לה כספים קאמר שם ר"י בן יהודא דחוששין לקידושין. אבל בלא ראוה שנבעלה מודה ריב"י לת"ק שאין חוששין לזנות. ואף שישנה עמו תחת מרגלות המטה שודאי יודעת שזה אסור ומכוער אעפי"כ אין חוששין לזנות. א"כ במאי הוה רגלים לדבר יותר אם נסתתרה אחר קינוי. וכבר ביארנו שאיסור סוטה ע"כ לאו חידוש הוא א"כ ע"כ מוכח מזה דהרגלים לדבר לא הוי משום דידעה שאסור להתייחד ונסתרה. אלא משום דקינא לה בעלה. וכן מוכח ממה דאמרינן בע"ז (ד' כ"ג). וממאי דשני לן בין לכתחלה לדיעבד דתנן לא תתייחד אשה עמהן ותנן אשה שנחבשה בידי עובדי כוכבים ע"י ממון מותרת לבעלה עכ"ל הש"ס ומאי הוא רומיא דאהדדי הא בכאן כיון דהדין שאסור להתייחד והיא עברה ונתייחדה דילמא אף בדיעבד הוי רגלים לדבר ערוה ואסורה. משא"כ בנחבשה דלאו מרצונה נתייחדה עם העובד כוכבים לכך מותרת דלא הוי רגלים לדבר בהיחוד. אלא ע"כ דמה שנתייחדה באיסור לא הוי שום הוכחה לדבר ערוה יותר ממה שנחבשה באונס מדרמיא לי' הש"ס אהדדי. וע"כ עיקר הוכחה משום הקינוי: וכן מוכח מהש"ס דסוטה (דף כ"ה) דרצה לפשוט ממתני' דארוסה ושומרת יבם לא שותות דקינא לה למאי לאו להפסידה כתובתה ואמר אביי לא לאוסרה עליו. אלמא דחזינן דלאוסרה עליו בעינן קינוי כדין כדאמרינן (שם ד' כ"ד ע"א) משתא הוא דלא שתיא הא קינויי מקנא לה מה"מ דת"ר דבר אל ב"י ואמרת לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי. אלמא דבעינן קרא לאוסרה עליו אחר הקינוי. ויעויין באחרונים שמזה יצא לנו הדין דבזה"ז דליכא מי סוטה דנאסרת עליו בקינוי וסתירה הרי חזינן דבעינן דוקא לענין איסור קינוי האמור בתורה שהי' ראויה להשקאה אם הי' אפשר: ולפ"ד מוכח זאת מדברי ר"ח מסורא גופא אחר שהייתי מסתפק לכאורה אליבא דר"י דס"ל קינוי עפ"י שנים. אם הכמין לה עדים אחורי הגדר וקינא לה בינו לבין עצמה והיא לא ראתה העדים אם הוה קינוי להשקות על ידו אי לא דלכאורה כיון דאמרינן בגמ' (שם דף ג' ע"ב) דהא דבעינן שני עדים משום דילפינן דבר דבר מממון. והא בממון לא איברי סהדי אלא לשיקרא דהא הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובממון הכמין שפיר הוי